הקטעים מובאים מתוך ספרו של יוסף סיטי "ואלה תולדות" שכתב למשפחתו כדי להנציח את מורשתו. הם נערכו ותומצתו כדי לאפשר להעלות אותם על דפים אלו. הציטוטים והפתגמים המופלאים המשולבים, נאספו ולוקטו גם הם על ידי יוסף סיטי והיו שזורים בספרו בהתאם לתוכן הפרק. מאחר שאין אפשרות לשלב את הציטוטים כולם, הם הובאו בחלקם.
צאלח נישא לצלחה
אבי צָאלח נולד בשנת 1866 בעיראק (תאריך משוער). בשנת 1883, בהיותו בן 17 נפטרה אמו חביבה (סבתנו) והותירה אותו ואת אחותו. לאחר פטירת אמו, כשהוא בן כ-17-18 נשא אבי צאלח לאישה את אשתו הראשונה צָלְחָה, לבית משפחת בדנני. אביו (סבנו), בהיותו אלמן גם הוא, נשא אשה שניה ונולדו לו ממנה שני בנים ושלוש בנות שהיו אחים ואחיות חורגים לאבי.
לאחר תקופה מסוימת של נישואי אבי עם רעייתו צָלְחָה, התברר כי היא עקרה ונבצר ממנה להביא ילדים לעולם. בשנת 1888, לאחר חמש שנות נישואין, בהיותו בן 23 (תאריך משוער), נפטרה אשתו צָלְחָה, כאשר עודנה צעירה לימים, ללא ילדים.
צאלח נישא בשנית
אבי, שהיה צעיר, נמרץ ושאפתן השתלב בעולם העסקים בהצלחה רבה. הוא היה סוכן מפעלי בדים בחו"ל ועסקיו הסתעפו בכל ארצות תבל והוא נע ונד בעולם והיה בנסיעות רבות ללא הפסקה. בדרכו העקבית והיסודית, בנה לעצמו מוניטין בעסקיו שהפכו לחובקי עולם. בהשקעה וחריצות נכסיו הלכו וגדלו.
למרות היותו עם ממון ונכסים הוא חש בודד וערירי וללא משפחה וילדים והחליט להינשא בשנית. הוא בחר להינשא לאישה שהוא מכיר מקרוב, אחות אשתו (גיסתו) שנפטרה לא מכבר. הוא ביקש את ידה ובגיל 26-27 נשא אבי לאישה את גיסתו -כתון כאישה שניה ונזרע זרע הפורענות.
במשך שנות נישואיהם, נולדו להם שלשה בנים (בתאריכים משוערים) לפי הסדר הבא: ב- 1895, בהיותו בן 29, נולד לו בנו בכורו- סְטָנְלִי. ב-1899, בהיותו בן 33, נולד לו בנו השני – זכריה. ב-1901, בהיותו בן 35, נולד לו בנו השלישי – שלמה (סלמאן). לאחר הולדת בנו השלישי, חייהם המשותפים עלו על שרטון. לפתע החלו להגיע לאוזני אבי שמועות כי בעת היעדרויותיו הרבות לרגל עסקיו מן הבית, אישתו החלה לנהל אהבות עם גברים זרים, בכל הזדמנות אשר נקרתה בדרכה. אבי החליט לבדוק את השמועות שהתבררו כנכונות ונמשכות זמן רב. למרות הכאב של אבי, הם החליטו לפרק את את הנישואין. אבי החליט באופן חד משמעי להתגרש מול התנאי שהציבה לו כתון להשאיר את הילדים ברשותה.
למרות סירובו, למרות הקושי בפרידה מבניו, אשתו עמדה על דעתה זו, כתנאי לגירושין, אבי פתח בהליכים משפטיים כדי לפרק את הנישואין. במהלך הדיונים הוכחה בגידתה וניתן פסק-דין כי אבי זכאי למסור גט גירושין לאשתו ולהיפרד ממנה.
ב-1903 לאחר שנפרדו בני הזוג נולדה בתם הרביעית אווה, צאלח לא ידע על הריונה של כתון לפני הפרידה.
ביום הקובע כתון נעדרה מבית – המשפט, כדי לקבל את הגט והגט נשלח לביתה והגירושין קיבלו תוקף. לא ידוע אם הילדים היו מעל גיל 18 והאם חוייב אבי בתמיכה.
תם פרק שני בחייו והיה עליו להתחיל לבנות את חייו שוב. מאוחר יותר אחרי גרושיו, נמסר לאבי דרך מכרים, כי גרושתו עם שלושת ילדיה עברו להתגורר באנגליה. מאז נעלמו ילדיו מחייו של אבי עד מותו.
צאלח נישא בשלישית
לאחר גירושיו מאשתו השניה, אבי עלה ארצה לירושלים כנראה בשנים 1921-1922 וניהל את עסקיו מהארץ והפך להיות מעורה בחיי הקהילה הבגדדית בעיר.
מר יוסף מאיר, מחבר הספר: "התפתחות חברתית- תרבותית של יהודי עיראק מאז 1830 ועד ימינו" כתב בספרו כי צאלח יחיא סיטי (בן סבא-רבא) חתום על כרוז בשם עולי בבל בירושלים, לייסוד ועד עדה חדש ב-1922, ונבחר לועד. ב-1923 שוב נבחר לועד וב- 1929 בירושלים התמנה כסגן יו"ר מועצת ועד עדת הבבלים. אבי היה מעורב בחיי הקהילה בכל עת, תמיד היה לו עניין בנעשה, כדי לעזור לזולת ככל יכולתו. הסתבר עוד, כי צאלח יחיא, וצאלח יוסף (אבי), הנם בני דודים שניים, ונכדים לסבא צאלח, אשר עבורנו הנו סבא-רבא.
באחד ממפגשי הקהילה פגש אבי את עזרא מאיר נקר ואבי שאל אותו אם הוא מכיר אישה מבני משפחתו שתיאות להנשא לו להקמת משפחה חדשה. מיד הציע עזרא מאיר את אחותו הצעירה, נעימה לבית נקר. כאשר נאות לכך אבי, כתב עזרא מאיר למשפחתו בבגדד ויידע אותם בדבר האפשרות לשידוך זה. המשפחה הסכימה ונעימה אמנו הגיעה ארצה בלווית אחותה הבוגרת חביבה. עם הגעתן ארצה בשנת 1923 נערך טקס הנישואין, לפי יודעי דבר בעיר חיפה. לאחר הנישואין, חביבה ועזרא מאיר שבו לבגדד.
נעימה נולדה בשנת 1906. נישאה לאבי בהיותה בת 17 ואבי בן 57, הפרש גילים של 40 שנה. באותה עת, נאלצו משפחות, להשיא בנותיהן בשתי אפשרויות הראשונה- בה היה צורך בהכנת נדוניה מכובדת כדי להשיא את הבת, כאשר, במרבית המקרים, מצבן הכלכלי של המשפחות לא אִפשר זאת. האפשרות השניה הנפוצה יותר היתה להנשא לגבר מבוגר, ללא התחשבות בגיל, עם בסיס כלכלי שיאפשר להתקיים בכבוד.
לאחר הנישואין העתיקו אמי ואבי מגוריהם אל בואנוס – איירס שבארגנטינה. לאחר שנה מנישואיהם נכנסה אמי להריון ונולדתי אני, הבן הבכור. נולדתי בשעה טובה לאמא נעימה לבית נקר, ולאבא צאלח סיטי, בתאריך י"ד בניסן תרפ"ה, 8/4/1925, ערב פסח, בבואנוס-איירס שבארגנטינה. לאחר לידתי הוענק לי השם יוסף חיים, על שם סבי מצד אבי.
אבי המשיך לעסוק במסחר הבדים, עסקיו הלכו וגדלו וכך גם נכסיו. בהיותי בן שנה ושלושה חודשים, נולד אחי, אדווארד יצחק, בתאריך י"ג תמוז תרפ"ו 25/6/1926.
מאוחר יותר בית החולים אשר בו נולדנו עלה באש, כל ארכיוני תעודות הלידה הושמדו ולא נשאר להן זכר. תאריכי הלידה שלנו ושל בניו של אבי מאשתו הראשונה נלקחו מרשימותיו של אבי במחזור ראש השנה שלו.
סבא אליהו אליהו נקר מצד אמנו הביולוגית.
בגב התמונה נכתב: "לנכד יוסף סיטי מאת סלים נקר, תרי"א-תרצ"ו (185-1936)".
פרטים ראה: יהדות בבל "גולים וגאולים," ספר שביעי, עמוד 154, הוצאת אגודת בית ספר גאולה רמלה תשל"ט-1979 מאת א.תווינה. תאונה בעבודה ביד הימנית 1921, אחרי שכנוע ממושך הסכים להצטלם. 1926-ארשאק בגדד-עירק.
אבא צאלח (צדוק) נולד ב-1886 (תאריך משוער) נפטר כשהוא בן 69 בתרצ"ה כ"ג באב ב- 22 באוגוסט 1935.
אמנו הביולוגית נעימה לבית נקר,
נולדה ב-1906, נישאה לצאלח ב- 1923,
נפטרה ב-11 בנובמבר 1927 בהיותה בת 21 והותירה אחריה את בעלה צאלח ואת שני בניה יצחק ויוסף סיטי.
נטמנה בהר הזיתים בירושלים.
אמא פלורה אמנו המאמצת. נפטרה במגדיאל בתאריך ב' בשבט תשכ"ב
ב- 7 בינואר 1962 ונטמנה בגבעת שאול בירושלים.
עליה ארצה
למרות החיים הטובים בגלות, אבי היה ציוני, גברו עליו הגעוגועים לציון והרצון לתת לילדיו ערכים יהודיים וציוניים והם החליטו לעלות לארץ-הקודש, להכות בה שורשים ולהשתקע בה.
בשנת 1927, מספר חודשים לאחר הולדתו של אחי, עלינו ארצה עם כל המשפחה, אמא נעימה, אבא, אחי ואנוכי ומקום מגורינו נקבע בירושלים. מזיכרונות שאני מנסה לדלות, גרנו בבית צמוד קרקע, בנוי מאבן, אופי הבניה התאים לאותה תקופה. הבית הכיל כשלושה חדרים וחצר בחזית הבית. בחצר הבית היתה באר מים הנצברים מימי הגשמים. בפתח הבאר היתה מחוברת משאבה עם ידית גדולה, בעת הצורך, היו שואבים מים מהבאר, בעזרת הידית.
אני זוכר במעורפל כיצד אמי (איני יכול לקבוע בודאות איזו אמא, אמא נעימה, או אמא פלורה), היתה עוטפת את הבשר בבד רטוב, תולה את חבילת הבשר בתקרת החדר או כד חרס שהיתה ממלאת מים ומניחה על אדן החלון כדי שרוח הפרצים שנשבה בחדר תקרר אותם. כך קיררו מים באותה עת.
אבי המשיך בנסיעותיו העסקיות בעולם הגדול, אמי שהייתה עקרת בית דאגה לנוחיותנו ולרווחתנו ככל הניתן, חיינו החלו להתבסס ואז הכה הגורל באבי שוב.
בתאריך 11/11/1927, נפטרה אמא נעימה, אישתו השלישית של אבי. לפי הידוע לי היו שתי גירסאות לסיבת פטירתה – הראשונה כי נפטרה עקב דאגתה לאבי כאשר באחת מנסיעות העסקים שלו ברכבת התרחשה רעידת אדמה והיא חששה כי אירע לו אסון. הגרסה האחרת היתה – כי סיבוך בהריונה השלישי, הביא לפטירתה.
בעת פטירתה, אני הייתי כבן שנתיים ו- 7 חודשים, ואחי כבן שנה וחמישה חודשים. גרסה ראשונה סופרה לנו, כנראה, על מנת להסיח דעתנו מהעובדה המרה כי אמא נעימה איננה אתנו עוד. בבגרותנו כאשר חקרנו ושאלנו נראה כי אמנו נעימה נפטרה בעקבות סיבוך בהריונה השלישי.
פטירתה של אמנו נעימה היתה מכה קשה לאבי שזה עתה החל בבניית משפחה לתפארת ושוב איבד אשה צעירה, רק בת 21 שלא הצליחה לרוות נחת מפרטי בטנה "חבל על דאבדין." לא זכור לנו דבר מטקס ההלוויה או מהתקופה העצובה הזו שקשורה לפטירתה. אמא נעימה נטמנה בהר הזיתים בירושלים.
מַלְאֲכֵי מָוֶת לְנֶגְדִי מַר יבְכָּיוּן-נָפְלָה נָפְלָה אֵם הַבָּנִים. נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם-הוֹי יָגוֹן! הֶרֶף מִמֶּנִי, פֶּן אַשְׂבִּיעֲךָ. וְכִחַשְׁתִי לָאֵל מִמַּעַל שַׁדַי! אֵיךְ עָרַכְתָ לִי מִטְבָּח כָּזֶה? (שלמה פפנהיים, אגדת ארבע כוסות, כוס התרעלה, פרק חמישי, עמוד ה') יהי זכרה ברוך!
צאלח נישא ברביעית
נותרנו ללא אם. אבי היה טרוד בעסקיו ונבצר ממנו להתמסר לשני ילדיו הקטנים ולטפל בהם. חלפו הימים ואמא פלורה הגיעה ארצה מעיראק בכוונה להינשא לאבי, לאמץ אותנו כילדיה ולהפוך לאמנו.
אמא פלורה, הייתה נשואה, אך עקרה, ונמנע ממנה להביא ילדים לעולם. בשיקול דעת ובתבונה מלאה, נתנה הסכמתה לבעלה, לשאת אשה שניה על פניה, את בת אחותה. לימים, בעת שנולדה לזוג בת, אמא פלורה נקלעה למצב לא נעים וכאשר הגיעה בקשת אבי לידיעתה, קיבלה החלטה חריגה, אמיצה ובלתי מקובלת להציע לבעלה פרידה מרצון, כדי לאפשר לו לחיות עם משפחתו החדשה בהרמוניה מלאה בעוד אמא פלורה תינשא לאבי ותאמץ את שני ילדיו ובשתי המשפחות ישׂררו השלום והשלווה.
היא הגיעה ארצה כשליח-מצווה. מיד נישאה לאבי, כדת משה וישראל והפכה להיות אמנו.
זו הייתה טלטלה קשה לאבי עד אשר הגיעו לשגרה שלווה ומסודרת.
לאחר פטירת אמי נעימה, עברנו לבית שנרכש על ידי אבי בבית ישראל החדשה, בית שהכיל כעשרה חדרים ענקיים בשתי קומות. קומה תחתונה, חמשה חדרים עם חצר ענקית בלתי מקורה. קומה עליונה, חמשה חדרים עם אכסדרה מקורה ברעפים. בימי קיץ לוהטים, היו נושבות בה רוחות נעימות ומקררות את החצר. האכסדרה שמשה לנו למשחקים, או לאירועים משפחתיים בכל עת. המטבח והאמבטיה, היו מחוץ לחדרים בחצר המוזכרת, לכל הדעות בית ענק. חלק מן החדרים התחתונים היו מושכרים לשני דיירים – משפחת בוקסרמן שזכורה לי לטובה והמשפחה השניה של הרב חכם שׂשׂון, אדם נחמד ונעים הליכות.
פלורה הפכה לאמנו לכל דבר. באחד הימים, בעוד היא שוטפת רצפת חדר האורחים ואני יושב על אדן החלון וצופה בנעשה, היא פונה אלי ואומרת: "יוסף, תקרא לי אמא!" ומאז קראתי לה אמא. אחי סיפר כי באחד הימים לקחה אותו כדי להראות לו כיצד לקפץ בחבל כשהיא מדגימה ומקפצת כנערה צעירה (היא הייתה כבת 37-39 במשוער). הימים בהירים ושטופי שמש והיא היתה יוצאת אתנו אל השדות הרחבים, היפים והמוריקים מספרת לנו סיפורים ומעשיות ומאכילה אותנו. בלילה, סיפר אחי, היתה מקרבת אותו ושרה לו שיר ערש בצרפתית: "אחינו יעקב, אחינו יעקב, אל תישן, אל תישן, הפעמון מצלצל, הפעמון מצלצל, אל תישן, אל תישן", כדי להרדימו.
אבי היה מעשן "כבד". באחד הימים הוא חש ברע והחליט לבקר רופא. לאחר הבדיקות אמר לו הרופא שהעישון מסכן אותו ועליו להפסיק לעשן. אבי שב הבית וללא היסוס נטל את קופסת הסיגריות והמצת היפהפיים שהיו ברשותו והעניק במתנה לאחד מחבריו והפסיק לעשן באופן מלא.
אבי נהג לענוד שרשרת זהב בשקצהה מתקן דמוי שעון עם מכסה הנפתח בלחיצת כפתור ששימש לשמירת מטבעות זהב יקרי ערך, כחמש-שש מטבעות והקצה השני היה מחובר לכיס חזייתו.
לאחר שנה בגן, החליטו אמי ואבי לצרף אותי ואת אחי ללימודים ב"תלמוד תורה", בישיבה קטנה עם יום למודים ארוך. המשמעת הייתה קפדנית אך תומכת. כאשר הייתי מגיע בבוקר לישיבה, בפתח הדלת עמד הרבי וערך בדיקה לכל תלמיד שנכנס אם ציפורניו נקיות או לא. אם הציפורניים לא היו נקיות דיין, היה הרב אומר: "בני, אסוף אצבעותיך" והסרגל היה נוחת על קצות האצבעות. "מחר תבוא עם ציפורניים נקיות," היה אומר. במהלך היום, הוא התייחס אלינו כמו אב לבניו. חבשנו כובע עגול מצופה בד קטיפה ופאות שהסתלסלו עד לסנטר. היינו דתיים ליברלים. כך כיוונה אותנו אמי. מסורתיים, ללא כפייה.
חלפו הימים ובין השנים 1931-33 במשוער, הוריי קבלו החלטה לעבור לגור במגדיאל. ארזנו את תכולת הבית ועברנו לגור במגדיאל – מושבה חדשה שנוסדה ב- 1924. גרנו בבית בודד בעל ארבעה חדרים, מטבח ושירותים שהיה צמוד לפרדס עם נוף מרגיע, עצים, ריק ותפוזים. אבי התערה מיד בין תושבי המקום ותוך זמן קצר חלף החל לבנות את הבניין הראשון כאשר מגדיאל הייתה חול בלבד. הוא התאקלם במהרה בין באי בית הכנסת, הפך להיות מעורב, חבר למשפחת שמש ומשפחות נוספות. התייחסו אליו בכבוד.
דרך מגדיאל של היום, נקראה בימים ההם רחוב הבגדדים (בשנים ההן, נקראו חלק מן הרחובות, על שם מוצאם של המתיישבים). מאוחר יותר, הוחלף השם לרחוב אוסישקין. הדרך היתה רק חול וחול ושימשה עבורנו מגרש משחקים.
מחלתו של אבי נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. מכאן ואילך, הדברים קבלו תפנית שלילית, הכל התדרדר, עקב האירועים אשר התרחשו בחיי המשפחה, התאבדות הקבלן, מחלת אבי, ועוד. כולם חברו יחדיו. אירועים שדירדרו את מצבנו. גורמים עויינים שכנראה היו מודעים לעושרו ולנכסיו הרבים של אבי, יצרו קשר עם גרושתו של אבי ששהתה בלונדון ויידעו אותה על מצבו בארץ ומעמדו בקהילה המקומית במושבה ובכך המיטו עלינו אסון.
עם הודע הדבר לגרושתו, מיד הגיעה ארצה יחד עם בתה אווה, הציגה את בתה בפני אבי והחלה בתביעה של נכסיו על מנת שיעברו לילדיה. הבעיות החריפו כאשר גרושתו ובתה החליט לעבור להתגורר יחד אתנו, באותה דירה.
אבי החליט לנטוש את הבית כדי למנוע עימותים עם גרושתו ובתה והפכנו לנעים ונדים מביתנו אל בית משפחת גבריאל שמש שאירחה אותנו. תקופה קצרה לאחר מכן התדרדר מצבו של אבי עד שהפך משותק בכל חצי גופו השמאלי ומרותק למיטתו.
אמי חששה מכתון ובתה שיפגעו בנו והחליטה להעבירנו לגור בבית משפחת שמש יחד עם אבינו. הנשים החלו לקיים בביתנו מפגשים ידידותיים עם חברי הבולשת הבריטית ואמי נהגה לנדוד בין ביתנו לבין בית משפחת שמש.
כעבור חודש נודע לנו כי כתון נפטרה בעקבות שתיה מופרזת. בתה אווה המשיכה את דרכה.
אמי החליטה לעזוב את מגדיאל ולעבור להתגורר עם אבינו ואיתנו בירושלים.
בשנת תרצ"ה כ"ג באב 22/8/1935 נפטר אבי לאחר מחלה קשה וממושכת. הוא היה צמוד למיטתו. חצי גופו משותק, דבורו מעוות ולא ברור. בן 69 היה במותו. כל האירועים הללו התרחשו בתקופה כה קצרה, מעת בואנו למגדיאל בשנת 1933 ועד פטירתו בשנת 1935. יהי זכרו ברוך!
המשך: פרנסה, נגינה וספורט
פטירת אמא פלורה
לאחר נישואי עם מרים, גרנו יחד עם אמא פלורה. באחד הימים אמא חשה ברע והתלוננה על כאבים בבטנה וחוסר נוחות. בהתייעצות עם רופא המשפחה, הוחלט לאשפזה בבית-חולים "בילינסון" לבדיקות. מידי יום ביומו בקרנו בבית-החולים, כדי לברר מה המצב לאשורו. התברר כי היא סובלת מגידול בבטן, והבראתה מוטלת בספק. כאשר נודע לה הדבר בשלוות נפש, החליטה כי היא חוזרת הביתה. כאשר ניסינו להניא אותה מכך, אמרה: "אם נגזר בגורלי, ללכת מן העולם הזה, אזי זה לא יהיה בבית-החולים, אלא רק בבית". לא עזרו הבקשות, והתחינות להישאר בבית-החולים לא נשאו פרי. אמא חזרה הביתה עם ידיעה ברורה לצפוי לה. באומץ רב קבלה על עצמה את הדין. החיים במחיצתה לעת הזאת, התנהלו כרגיל.
באחד מימי שישי, תכננו להתארח בשבת אצל בת דודתה של מרים בקרית מוצקין. מבעוד מועד נכנסה מרים לחדרה של אמי, שטפה את החדר, סדרה את הנחוץ לסדר, הכינה חמין עבורה לקראת יום השבת, ובקשה מיצחק אחי ומחנה רעייתו, לשים לב אל אמי למשך השבת, כי אנחנו לא נהיה בבית. ביום השישי אחר הצהרים, לפני נסיעתנו, נכנסנו לחדרה של אמא כדי להיפרד ממנה לשלום, ואמרנו כי נחזור במוצאי שבת. אמא ברכה אותנו בנסיעה נעימה ושלום. תוך כדי שיחה עם אמי, פתחתי את הארון ונוכחתי לראות במדף- מספר סבונים, נרות, שקיות סוכר. שאלתי אותה: "עבור מה כל המצרכים הללו"? היא ענתה: "זה ישמש האורחים, לאחר שאלך לעולם שכולו טוב". אמרתי לה: "מה הדבורים האלה, יש לך עוד הרבה זמן להיות אתנו". נפרדנו בברכת שלום ולהתראות. יצאנו לדרכנו עם הרכב שהשאלתי מאחי.
כאשר חזרנו במוצאי שבת, התברר לנו כי אמא בסוף דרכה! היא שכבה במיטתה, מסביב ישבו חברותיה, מרים ניגשה אליה כדי לומר לה שהגענו ואמא בקושי זיהתה אותה. מרים הזדרזה לסיים עם הילדים להאכילם, ולהשכיבם לישון, וחזרה לחדרה של אמא, התיישבה לידה לסירוגין הולכת ובאה. לעת הזאת, פרשו חברותיה של אמי לביתן, גם אחותה חביבה פרשה אל מיטתה. אנכי נכנסתי לנמנם. מרים נותרה לצידה.
לאחר מכן סיפרה לי מרים: "אחזתי בידה של אמא, ניסיתי להרגיע, ללטף ידה, עד אשר בשעה 5:30 לפנות בוקר, כאשר אני אוחזת בידה, אנחה עמוקה יצאה מפיה. חייה הסתיימו ועברה לעולם שכולו טוב". ביום ראשון לאחר שובנו ממוצקין, בתאריך ב' בשבט תשכ"ב 7-1-62 אימא פלורה נפטרה. מיד נכנסה מרים לחדר לבשר לי את הבשורה.
בו ביום, נמסרה הודעה לרב ביטון ולחברה קדישא. במשך היום הובאה אמי לקבורה בירושלים בגבעת שאול ונטמנה בחלקת קבר, אשר נרכשה מראש על ידה. באותו מגרש אשר נתרם לפי בקשתה לבית הכנסת שבנייתו עדיין לא הסתיימה, מאחר שריצוף וטייח עדיין לא נעשו. גופתה הוכנסה פנימה, הרב ביטון נשא הספד לזכרה. לאחר מכן קבע הרב ביטון, כי בכל יום שבת בצהרים, יתקיים לזכרה לימוד משניות, ותהילים למשך שנה שלמה, אכן כך היה. היתה זו, הערכה והוקרה לפועלה של אמי על מעשיה.
אִמִּי אֲשֶׁר אֶחְיֵך וְלא אֵדָעֵךְ! אֵם נַעֲלָמָה, רַכָּה, קְרוֹבָה כה! כְּנוֹעַ בְּרֵכָה זַכָּה מִפְּנֵי סְבַךְ עֲנָנִים גָּחִים וּמִשְׂתָּעֲרִים עַל פַּרְפְּרֵי-הַשֶּׁמֶש הַמִּשְׁתַּעְשְׁעִים וּמְרַצְּדִים עַל פָּנֶיהָ שְׂמֵחֵי-זִיו, כֵּן יָנַע לִבִּי מִפְּנֵי צִלְלֵי-חַיַּי, הָאוֹרְבִים לִי וּלְטוֹהַר-הֲוָיָתִי, זוֹ מַתְּנַת-קָדְשֵׁך, אִמִּי הַנִּסְתָּרָה, יְחִי-נָא מַשַׁק-כְּנָפֵך בְּלִבִּי תָמִיד וּמַגַּע-טָהֳרָתֵך יִנּוֹן בִּי. (שמעון האלקין, תפלות, שחרית, בתוך אנתולוגיה של השירה העברית באמריקה, עמוד 201 )
יהי זכרה ברוך!
כשלושים וחמש שנה חיינו במחיצת אמא פלורה, שנתנה את כל כולה עבורנו כמיטב יכולתה. לנו היא היתה אמא! נוכחנו לראות את מאבקה העיקש, המלווה ברוגע האופייני לה, בעת האירועים אשר עברו עלינו באותה תקופה רבת מהמורות. גוננה עלינו מכל רע עד לימיה האחרונים. היא תפקדה כאם וכאב. אמא פלורה היתה אם עם רגש, מסירות, אהבה, אכפתיות. אמא, בכל רמ"ח איבריה. אשה נעימת הליכות, אישיות בפני עצמה, אחרת איני יודע מה היה עולה בגורלנו, אילמלא עמידתה הנחרצת, והשקט הנפשי שלה אשר השרה אווירה נעימה סביבה.
אמא הכינה הכל לפטירתה מראש, מתכריכים, וכלה בחלקת קבר לה ולאחותה חביבה. תרמה למוסד בשם "גמילות-חסדים" בירושלים, סכום כסף שלא ידוע לנו מה גובהו עד היום. כדי שבכל שנה, ייאמר לזכרה קדיש, ולימוד משניות, על ידי קבוצת תלמידי המוסד. מידי שנה בשנה, אנחנו מקבלים תזכורת מן המוסד הנ"ל, המציין יום פטירתה עד היום הזה.
מוסד "גמילות-חסדים" זה, קיים מעל מאה חמישים שנה. עיקר עיסוקו, מתן הלוואות לנזקקים, ללא ריבית, ללא הצמדה, כשמו כן-הוא "גמילות-חסדים". היתה תקופה מסוימת בחיינו, שבה אחי ואני נעזרנו במוסד זה לצרכינו השוטפים, כאשר נזקקנו לזאת. מידי שנה בשנה אנחנו מקיימים עד היום, את כל ימי האזכרות של אבי, אמי הביולוגית נעימה, ואמא פלורה.
בעקבות פטירת אמא, נוצרו יורשים נוספים מצד משפחתה. היה צורך לעבור בן בני המשפחה ולהחתימם על כתבי וויתור על חלקם בירושה. לשם כך נרתמו לעזרתנו, סלים ויהושע בני דודתנו רוזה. בהכירם את מרבית בני המשפחה ומקום מגוריהם, עברו יחד עם אחי, לפעמים אתי, מיורש ליורש כדי להחתימם על כתבי הוויתור בכל הנוגע לירושה. לכבודם ייאמר, לא היתה שום התנגדות, מאף קרוב משפחה אחד וזה נעשה בשמחה ובהבנה רבה. על כך, תודה לכולם.
לאחר פטירתה של אמא פלורה, רפי היה בן 8, ושרה'לה בת 4. אמא נהגה לשחק עם רפי רבות והקשר ביניהם היה הדוק. שרהלה היתה עדיין צעירה. העצב היה כבד. חלף זמן עד אשר חזרנו לשגרה.
שלשה חודשים לאחר פטירת אמי, הגיע ערב חג-הפסח. אווירת עצבות היתה שרויה על כולנו, עקב חסרונה של אמא בליל-סדר זה, כפי היותנו רגילים מידי שנה בשנה. חנה ויצחק הצטרפו להורי רעייתו. מרים ואני החלטנו לקיים ליל-סדר ראשון בלי אמא בביתנו, יחד עם שני ילדינו. מרים ואני, השקענו מאמצים כדי להעמיק ולהשריש את המסורת. ליל-הסדר נערך, בדיוק כפי שהיה נהוג בהיות אמא אתנו, אשר המשיכה את מורשת אבי ואמי מאז ומעולם.
עברה למעלה משנה, הגיע ערב חג-פסח נוסף. גויסתי למילואים לתקופה של 30 יום. עקב חסרוני בחג, שרתה בו אווירת עצבות. מרים הוזמנה לערוך את ערב החג אצל דודתה בהרצליה, יחד עם רפי ושרה'לה. הם חגגו את ליל הסדר אצל הדודה ולמחרת בבוקר, יצאה המשפחה לבית-הכנסת לתפילת החג. נותרו בבית, דודתה, מרים, רפי ושרה'לה.
אמא פלורה בעת יציאתה מבית החולים, יחד עם מרים ורפי.