(משה אבן עזרא, שירת ישראל, מהדורת הלפר, עמוד קטז)
הקטעים מובאים מתוך ספרו של יוסף סיטי "ואלה תולדות" שכתב למשפחתו כדי להנציח את מורשתו. הם נערכו ותומצתו כדי לאפשר להעלות אותם על דפים אלו. הציטוטים והפתגמים המופלאים המשולבים, נאספו ולוקטו גם הם על ידי יוסף סיטי והיו שזורים בספרו בהתאם לתוכן הפרק. מאחר שאין אפשרות לשלב את הציטוטים כולם, הם הובאו בחלקם.
פרנסה וספורט
לאחר פטירתו של אבי, כאשר גרנו בירושלים, המשפטים בחלוקת הרכוש המשיכו לרחף מעלינו ומצבנו הכלכלי התדרדר. בעקבות חלוקת הרכוש, נאלצנו לעזוב את הבית ולעבור דירה.
אחי מספר שתמיד היינו רעבים. לא יכולנו לקנות פירות. לפעמים היינו עוברים בשוק ו"סוחבים" מהדוכן בננה או תפוח. הייתי מחכה ומשקיף על המסעדה שמול "מול קולנוע "ציון" בירושלים, לראות אם לקוח השאיר פרוסת לחם, או שאריות מזון. והייתי ניגש ואוסף את השאריות. לעיתים אחי היה ניגש למוכר פיתות בשוק ומנסה לשכנע אותו לתת לו פיתה אחת. לא תמיד זה הצליח אבל לרוב הוא נענה בחיוב.
אמי היתה אוספת ומייבשת שאריות הלחם הנותרות על ידי אפייתם בתנור המוצב על פתיליות נפט, כדי שיהפכו לצנימים וכך שמרנו לחם לתקופת זמן ארוכה. שום אוכל או בגד לא נזרקו לאשפה. היה עלינו לחסוך כדי להמשיך לשרוד. המרחק מהידרדרות לעולם הפשע היה קצר אבל הצלחנו להבחין בין טוב לרע. מדי יום ביומו הייתי מבקר בבית-הכנסת בשעות אחר הצהריים כדי לומר קדיש. לאט לאט התרחקנו מהמסגרת הדתית, למורת רוחה של אמי, אבל השתדלנו לכבד את רצונה כמה שניתן אפילו למראית עין.
בסביבות כתות ז, ח, פרשנו מבית-הספר. לא יכולנו לעמוד בכך כלכלית. לאחי ולי הזדמנה האפשרות לעבוד באריגת רשתות הסוואה עבור הצבא הבריטי. זו הייתה תקופת מלחמת העולם השניה. רשתות אלה שימשו להסוואת תותחים, מכוניות וכו'. לאחר סיום עבודתנו באריגת הרשתות נאלצנו לחפש עבודה חדשה.
אחי החל לעבוד כעוזר במפעל לציפוי כלי אמייל הנקרא "לנרו". באחד הימים בעל המקצוע נפל למשכב ואחי קיבל אחריות מלאה. מרגלית הבת של משפחת פתיה שגרה מעלינו, נישאה לעזרא. לעזרא הייתה חנות חייטות בשוק מחנה-יהודה ואמי ביקשה ממנו שיעסיק אותי כשוליה בחנות כדי שאלמד מקצוע וכך היה.
אהבתי את המקצוע, בשעות הבוקר המוקדמות הייתי מגיע לחנות מטאטא ומסדר, מנקה את המגהץ וממלא פחמים חדשים ולאחר מכן עוסק בחייטות בהתאם לידע שברשותי. בגלריה של החנות, פתח בנימין אחיה של מרגלית חנות תמרוקים והייתי עוזר לו כאשר בעבודת החייטות היו שעות בודדות של חוסר מעש או כאשר היה עומס אצל בנימין.
בעת ההיא, הצטרפתי ל"מכבי" ירושלים, למחלקת התעמלות על מכשירים- ארגז, טבעות, סוס, חמור, התעמלות קרקע ועוד. אך בעקבות ההשלכות של דלקת ראות שהיתה לי בעבר שגרמו לחולשה, נאסר עלי להתעמל. כאשר נאסר עלי להתעמל, הצטרפתי לתקופה לתנועת "מכבי צעיר".
מאוחר יותר בהצעת אחי הצטרפנו לאגודת "הכח" ירושלים. אגודת ספורט אשר עסקה בעיקר בספורט האתלטיקה-קלה ונוסדה זה עתה. בחרתי במקצועות כמו ריצות קצרות של 60 מטר, ו-100 מטר. ריצות בינוניות של 200 מטר ו – 400 מטר ובריצות ארוכות של 3000 ו-5000 מטר. קפיצות לרוחק, גובה ומשולשת. ולטר פרנק שהיה ממקימי אגודת הכוח וספורטאי בנשמתו, חלוץ ריצת המרתון ואחד מטובי הרצים בארץ , הציע לי להתחרות בתחרות של 200 מטר משוכות לאחר שכנועים רבים, לקחתי חלק בתחרות.
מלבד עבודתי כחייט, החלטתי לרכוש מקצוע נוסף והתחלתי ללמוד בבית הספר להנהלת חשבונות ולאחר כחצי שנה סיימתי בהצלחה קורס הנהלת פנקסים.
דוגמא של ירחון "ה כח " ירושלים
בשנת 1939 החלה מלחמת העולם השניה, תקופת המנדט הבריטי. בארץ פעלו ארגוני האצל והלחי. עדיין ניתן היה לעשות עסקים, לקנות, למכור, לרכוש נכסים ועוד.
לאחר תקופה אצל עזרא החייט, כאשר הרגשתי שעלי להתקדם מקצועית, החלטתי לפרוש ועברתי לעבוד אצל חייט אחר, מרדכי בנאיאן ברחוב דוד ילין 9, אדם נעים ונחמד. מרדכי אפשר לי להתקדם ומשכורתי גדלה. תוך זמן קצר, מלבד הזמנות חדשות, תפרתי ותיקנתי ומרדכי ליווה והדריך. חלף זמן ומרדכי חלה בדלקת ראות ואושפז בבית חולים. באותה תקופה ניהלתי את החנות לבדי. כאשר שב דוד מבית החולים, ירד היקף העבודה ולא הספיק לשני אנשים ונאלצתי לעזוב. עברתי לעבוד בחנות החייטות הסמוכה. החנות עסקה בחייטות בקנה מידה של מפעל העוסק בייצור המוני של בגדים מוכנים. כל עובד מבצע חלק מסוים מן העבודה ואין אפשרות ליצור פריט מתחילתו עד סופו. הרגשתי שהעבודה הייתה שיגרתית, מונטונית ולא תוסיף להרחבת הידע שלי. למרות זאת, המשכתי בעבודתי זו עד לעזיבתנו את ירושלים.
בזמן עבודתי אצל מרדכי, נהגתי מדי בוקר, לפני העבודה, לעשות סדרת אמונים, כדי לשפר את ההישגים, במגרש-הכדורגל של הפועל הסמוך למקום העבודה. נהגתי להגיע למקום שני בריצת 100 מטר, אריה יצחקי החזיק במקום הראשון. לאחר אימונים בלתי פוסקים בתחרות מול מכבי נתניה, עמלי נשא פרי והגעתי למקום הראשון.
למעלה: תמונה משותפת לאחר התחרות של ולטר פרנקל, ד"ר שליט, אני ואחי.
בימין: ולטר פרנקל במרוץ 5000 ברבנאות (אליפות) ארץ-ישראל
בעקבות ההצלחה, העמיד אותי ולטר פרנקל כפותח במרוץ שליחים על רבנאות (אליפות) ארץ-ישראל, בשנת 1944. בתחרות זו הגענו אל המקום השלישי מול מתחרי חוץ-לארץ.
מידי שבת בשעות הבוקר היינו יוצאים בהליכה למגרש הספורט, אשר היה בשכונת קטמון. בדרך היו מצטרפים חברים והאווירה הייתה עליזה ותוססת. לאחר התחרויות או האימונים, בסביבות השעה 11, היינו יוצאים בצוותא לעיר. נכנסים לבתי-קפה ערביים ומזמינים לעצמנו בערבית-עברית חומוס או גלידה ולאחר מכן יוצאים לשוטט בסמטאות העיר העתיקה.
באגודה שלח אותנו ולטר לקורסי מדריכים מטעם המחלקה להכשרה גופנית של הסוכנות-היהודית, בהתעמלות, באתלטיקה-קלה והפכנו להיות מדריכים באגודה עצמה.
באחד הימים דוד בוקסרמן בנם של השכנים, אשר היו דיירי שכירות בביתנו, פגש אותנו בשכונת בבית-ישראל החדשה והציע לנו להצטרף לארגון "ההגנה" העברי בארץ-ישראל. (*מלחמות ישראל) הצטרפנו להגנה וברקע התחוללה מלחמת העולם השניה.
שנת 1946-1945 היינו על סף השיבה למגדיאל, נפרדים מחברים ומכרים, מתכוננים לחזרה. עם סיום סדרת המשפטים הדנות בחלוקת הנכסים, אשר החלו לפני פטירת אבי. בעת הזאת נודע לאמי מפי אווה אחותי החורגת, כי שלושת הבנים מגרושת אבי, הידרדרו לעולם הפשע באנגליה ולכן ה"מאפיה" הוציאה עליהם "חוזה" לחיסולם על ידי העולם התחתון. לפי דבריה של אווה אחותם, היתה זו תאונת מטוס מאורגנת אשר הביאה לחיסולם המוחלט.
מצב של הבת אווה היה טוב יותר. היא היתה הכוח המניע בכל ההתרחשויות ובהליכים המשפטיים נגדנו עד לסיומם בשנת 1946 שהיו הסיוט וליוו אותנו לאורך כל השנים האלו ונמשכו קרוב ל- 11 שנה, הגיעו סוף סוף לקצם. לרווחתנו ולשמחתה של אמי. לאחר סיום המאבקים, החליטה אמי להתחיל בתקופה חדשה ולעבור חזרה למגדיאל, לבנות ולבסס את המשפחה במושבה. היא עשתה מאמצים רבים עד אשר הצליחה לשלם לאחותי ואחיה החורגים, רק חלק מן התשלום המגיע על זכויותיהם בחלקת מגדיאל.
לאחר תקופה קצרה התברר, כי בכוונת אחותי החורגת אווה לשוב לאנגליה לצמיתות. מהלך זה, חייב את אמי לשלם לה את יתרת החוב לרכישת זכויותיהם בחלקה מיידית. אמי נאלצה לבקש הלוואה ממלווה בריבית בירושלים בשם חכם שלוש, כדי לשלם יתרת החוב החסרה, ולסיים העסקה לפי החלטת בית-המשפט.
כוונתה של אמי היתה להשאיר נכס זה ברשותנו, בתקווה ומחשבה, כי עם ההכנסה משכר הדירה של החדרים והחנויות, תהיה האפשרות לפדות ההלוואה אשר לוותה לרכישת הנכס והיתרה תשמש לכלכלת הבית. מאוחר יותר יסתבר כי על מנת להחזיק בנכס נטול חובות, הדרך היתה ארוכה ורבה. אמי, הייתה אשה חזקה העומדת על דעתה והיא עמדה בהצלחה ובכבוד בכל התלאות שעמדו בפניה. המערכת המשפטית, מחלת אבי ופטירתו, וכל הנלווה. הוטל על כתפיה עומס רב.
חוזרים למגדיאל
ב-1946 חזרנו למגדיאל בשנית. מצבנו הכלכלי הלך והתדרדר. לא היה בידה לאפשר לנו ללכת לקולנוע. כסנוניות ראשונות, הגענו אחי ואני חזרה למגדיאל. להפתעתנו, נוכחנו לראות כי הפרדס שהיה בשנת 1933 בעת שהותנו במגדיאל נעקר, והוכשר לזריעת ירקות שונים. נעצבנו לראות זאת. הסתבר כי בשנים אלו החלה "אופנה" של עקירת פרדסים מחוסר רווחיות מספקת. בבואנו למגדיאל השתכנו בחדר אחד, כאשר מטבח, מקלחת במבנה עץ , שירותים במבנה עץ כולם בחוץ בקור ובחורף שבחורף. כדי להתקלח במים חמים, היה עלינו להדליק פרימוס להניחו מתחת לדוד מים תלוי, עד אשר המים התחממו, נכנס האחד להתקלח. לאחר מכן המתנו שהמים יתחממו שוב ונכנס השני להתקלח. התחלנו להתארגן עד אשר תגיע אמי.
עתה היה עלינו לחפש עבודה. נרשמנו בלשכת העבודה ולאחר זמן קצר קבלנו עבודה בהכנת "צלחות" להשקאה מסביב לעצים בפרדסים השונים. זו הייתה עבודה גופנית קשה. כפופים למשך שמונה שעות מתחת לעץ, על מנת לעדור האדמה בטוריה, ולהתאים כל "צלחת" מסביב לכל עץ פרי. עבדנו בעבודה זו מספר ימים עד אשר הסתיימה וחזרנו להיות מובטלים.
לאחר ניסיון עבודה קצר בענף הבניה, האפשרות השניה הייתה לעבוד כחייט. רכשתי מכונת תפירה, כלים, שולחן עבודה וחוטי תפירה ואלתרתי לעצמי פינת עבודה באחת החנויות אשר ברשותנו. הלקוח הראשון, אהרון, הזמין מכנסיים עבורו, ההזמנה בוצעה בהצלחה. החלו להגיע מעט תיקונים, והדבר הפיח תקווה. אך זה לא המשיך. את אשר היה לתקן, תיקנתי. לקוחות חדשים שיחליפו הקודמים לא הגיעו. האוכלוסייה המקומית היתה דלילה מאוד והלבוש לא היה בראש מעיניהם. היה עלי לחפש אפשרות קיום אחרת.החלטנו להיהפך לחקלאים כדי לנסות להתפרנס בכבוד.
מאחורי הבית עמדה האדמה אשר עליה עמד הפרדס, בגודל של למעלה משני דונם. החלטנו להתחיל לעבד חלק ממנה. כעירוניים לא היה לנו מושג בחקלאות והחלטנו להזמין פועל ערבי מן הכפר הסמוך ביר-עדס, שמבין בחקלאות. הוא הדריך וייעץ והחלטנו לזרוע ירקות עונתיים כגון: מלפפונים, עגבניות ותפוחי אדמה. הירקות המקובלים ביותר. כאשר הרווחנו מעט כסף, קנינו אופניים שיסיעו לנו בהובלת הסחורה. נעשינו חקלאים לזמן קצר עד לסיום איסוף הירקות מן השטח. בימים אלו היה קשה לקבל עבודה מסודרת וקבועה.
בעונת התפוזים, ניסינו לעסוק בענף. אחי היה "מרים תיבות" ואני קוטף תפוזים. ההכנסה הכספית היתה דלה. באחד הימים הציע לי נגר הקבוצה דוד לעבוד איתו בנגרות. הצטרפתי אליו מיד. מרבית ארוחות הצהרים שלנו, היו לחם ותפוזים. אך העבודה היתה עונתית ומהר מאוד הפכתי שוב מובטל.
מכבי והמנדולינות
כאשר הגענו למגדיאל לא היתה פעילות חברתית. תנועת מכבי צעיר לא פעלה עדיין. בתחילה יזמנו מפגשים אקראים שהלכו והתבססו. מדי יום שלישי היינו נפגשים לפעילות ספורט. ובימי שישי היו ערב חברה וריקודים. למפגשים הגיעו גם מכפר-סבא, רעננה והיו מתאספים עד שעות הלילה.
קבלנו העברה מארגון "ההגנה" הירושלמי לארגון "ההגנה" בשרון. השתלבנו בפלוגות מקומיות (פל"מ) שהוקמו על ידי מטה ה"הגנה", לצורך הגנה בפני מסתננים המגיעים מן הגבול.(*מלחמות ישראל)
באותם ימים, הופצה ידיעה משמחת בין החברה על הקמתה של תזמורת מנדולינות בכפר-מלל. ללא היסוס, החלטנו אחי ואני להצטרף לתזמורת המנדולינות כנגנים. עשינו מאמצים רבים כדי לרכוש את הכלים. אחי פרש לאחר זמן קצר. המורה והמנצח אליהו הציע לי להתחיל לנגן במנדולה ואני הסכמתי בשמחה. לאחר זמן קצר הוא הציע לי לנגן במנדו- צ'לו בס. כלי שרתק אותי מעל ומעבר. הייתי למלווה התזמורת בביצועיה. באחד הימים הוזמנו להופיע בקול-ישראל בתכנית מסוימת של אחר-צהרים. התגובות היו מרשימות ומשביעות רצון.
תזמורת המנדולינות כפר- מלל תשי"ז
אולם ההתעמלות של "מכבי" הוחכר והפך להיות קולנוע (לימים הפך למיני- מרקט אביב ולאחר מכן מרכז לבניין), כדי ליצור הכנסה מסודרת לתנועת "מכבי-צעיר". והוחלט לבנות ל"מכבי-צעיר" אולם קטן כתוספת למגרש הכדור-סל, שישמש עבורם לפעילות שוטפת למשך כל ימות השבוע. ואולם "מכבי" הפך להיות קולנוע "מגדיאל". בצדו של האולם נבנה חדר נוסף ששימש קיוסק קטן למבקרים בקולנוע.
הוצע לנו לקבל את הקיוסק ולציידו בממתקים ושתייה ולמכור אותם למבקרים, לקבל את הרווחים, בתנאי שניקיון האולם באחריותנו. רכשנו ממתקים ופריטים הנדרשים להפעלת קיוסק, והתייצבנו בקיוסק בסרט הראשון בקולנוע. לאחר תקופה קצרה, לדאבוננו ראינו שהמכירות היו מעטות והפרנסה עלובה ומקפחת אך ניקיון האולם היה מתיש ומפרך והחלטנו לפרוש. פרשנו גם מתנועת "מכבי-צעיר" ובהעדר הדרכה ויד מכוונת התנועה הלכה ושקעה.
אמא תורמת שטח לבית הכנסת
מדי יום התייצבנו בלשכת העבודה. בעיר לא היה חשש מבניבה או פריצה. החיים היו בטוחים ושלווים.
לאחר תקופה אמא הגיעה למגדיאל. היא נהגה לבקר בבית הכנסת וקשר קשרי ידידות עם המתפללים ועם הרב ביטון. בית הכנסת של הבבלים היו קטן וצפוף והמבנה היה ישן. באותה תקופה ביקש אחי להצטרף כשותף לאטליז השייך לשלמה גטקר. לשם כך היה עליו להשקיע סכום כסף כדי להפוך שותף שאותו ביקש מאמי. מאחר שלא היה בידה סכום הכסף הדרוש, החליטה לחלק את השטחים שנותרו ברשותה בנינו, וכל אחד יעשה בשטח שלו כרצונו וחלקה נוספת תתרם לבית הכנסת לעדה הבבלית שלא היה ברשותם בית הכנסת. וכך, היא פנתה לרב ביטון ומסרה לו על נכונותה לתרום חלקת קרקע לטובת בית-הכנסת, לשם הקמת בית תפילה לעדה הבבלית. היא ביקשה כי תרומה זו תהיה לזכרם של משפחת סיטי. כך קבעה אמי צוואתה על חלוקת הרכוש בעודה בחיים ואנו הסכמנו.
עם ההחלטה על חלוקת הרכוש, נמכר הבית אשר גרנו בו בחתימת כולנו, לגבריאל שמש. אחרי קיבל את סכום הכסף והצטרף לאטליז שמאוחר יותר פשט את הרגל. אברהם, בנו של גבריאל שמש סיפר שבאחד הימים אמי נכנס למכולת של אביו וביקשה לקחת הלוואה של 1000 לירות. כאשר ביקש גבריאל לפדות את ההלוואה ולאמי לא היה הסכום הנדרש, היא הציעה למכור לו את הבית ב-1500 לירות. גם לאבי לא היה הסכום הנדרש והוא החליט למכור את צינורות המים שבפרדס ולהשיג את יתרת הכסף החסרה וכך גייס את יתרת הכסף ורכש את הבית. הסתבר שאמי ניסתה לארגן את סכום הכסף הנדרש, אך כאשר לא צלחה החליטה למכור נכס מחלקו של אחי.
בחלוף הימים, בניסיון להתפרנס, החלטתי לפתוח חנות שתספק את צרכי המושב ותמכור ספרים, עיתונים וכן הלבשה תחתונה ודברי סדקית. באותו זמן התפתנתה חנות במקום ותוך זמן קצר, פתחתי חנות "המפיץ". אמי עזרה לי באחזקת החנות ואני נהגתי לנסוע לעיר להזמין סחורה. כמעט מדי יום היו מתיישבים אצלי בחנות החברים ומשוחחים והאווירה היתה משפחתית ושמחה. הפדיון לא היה גבוה והחלטתי לקחת עבודות נוספות כדי להשלים א ההכנסה בזמן שאמי מתחזקת את החנות.
אחי ואני
אחי ואני היינו חברים. עוד בהיותנו ילדים קטנים ישנו במיטה אחת באופן שנקרא "יד-ורגל" שיצר בנינו קירבה. היינו שותפים לחוויות שונות והדרכים שלנו הצטלבו – המשחקים בשכונת בית-ישראל החדשה ובמחנה– יהודה, החברים המשותפים, הקשיים במשפחה, עיסוקינו השונים במקומות עבודה, ופעילותינו הספורטיבית. הפעילות הספורטיבית שהיתה מלווה מתח ותחרות יצרה בנינו אחוות רעים ותמיכה של איש ברעהו. אמא פלורה רוותה נחת מכך.
עם הגעתנו למגדיאל, פעילותינו הירושלמית בתחום הנוער והספורט, היתה חלק ממה שהיכרנו. היה טבעי עבורנו להצטרף לתנועת ה"מכבי-הצעיר", להגביר פעילותה ולקדם אותה לרמה הירושלמית כפי שהיכרנו וחונכנו על ידי ולטר פרנקל.
בחלוף השנים, הקים אחי את בית הקפה "קפה-חן" ונשא בבית הקפה את חנה רוזנבאום שלה היו אח – דוב ושתי אחיותיה פרידה ואיטה. מאוחר יותר בגלל חוסר רווחיות סגר אחי את בית הקפה והסב אותו למגורי משפחתו.
אחי ואני המשכנו בהשתתפות במפעלי ספורט למיניהם -"הקפת-התבור", "מרוצי-השרון" שנערכו לזכרו של דוד קריגר, שהיה חניכו של אחי בארגון "הפועל" (טייס אשר נפל במלחמת ששת-הימים), "צעדות-הגלבוע" מידי שנה בשנה, ועוד.
במושבה התקיימו אירועים והופעות משותפות של "הפועל" ושל "מכבי", אשר נערכו בחגיגות ימי-העצמאות מידי שנה בשנה, ואיחדו וליכדו את בני הנוער במושבה והשרו אווירה נעימה. שיתוף הפעולה הפורה בין אחי יצחק סיטי שהיה שעמד בראש ארגון "הפועל" ואני שעמדתי בראש תנועת "מכבי" החיו את מושבת מגדיאל. כאשר הופרטו החגיגות לגופים פרטיים היוזמות פסקו.
במהלך השנים הבאות גרנו אחי ואני קרובים האחד לשני ואמא פלורה איתנו. אחי החל לעסוק בעיקר בתחום ההוראה, כמנהל בית-ספר "אבוקה" ובהקמת "מכון ישראלי לקריאה-מהירה" (מכללת "מילה") שקצרה הצלחה גדולה. במלחמת המפרץ חלה תפנית ואחי וחנה עברו לגור לצד ביתם בזכרון יעקב.
*יצחק וחנה סיטי הותירו אחריהם שלושה ילדים ושבעה נכדים והמשפחה המשיכה לגדול. יהיה זכרם ברוך!
הפועל מגדיאל
תקופה קצרה לאחר נישואיי, כאשר עסקתי בהובלות, אחי החל לרכז את "הפועל" מגדיאל, כאשר התבסס בנושא ספורט המכשירים – מקבילים, טבעות, מזרונים וכו, בין היתר, היה עורך תחרויות ספורט, ומרוצי שדה למיניהם. הייתי נרתם לעזרתו מדי פעם בשמחה רבה. מדי פעם היינו לוקחים חלק במרוצי השדה מטעם הפועל. מדי שנה אחי היה מקיים את מפעל "אות הספורט" במסגרת המועדון – הספורטאי שהיה מגיע להישגים באחד מארבעת ענפי הספורט שנקבעו על ידי משרד החינוך והתרבות היה זוכה "באות הספורט". אחי ואני שימשנו שופטים בתחרויות.
באותם שנים המשכתי בעסקי ההובלות שהיו במצוקה באותם שנים והתמודדנו עם קשיי פרנסה. החלטתי לפתוח חנות ירקות בחזית הבית בחנות שהיתה מושכרת לתנועת "החרות" והתפנתה זה מכבר. קיבלתי את אישורה של אמי וכך עשינו. רכשתי כלים, בניתי רהוט מתאים ופתחנו את החנות. מרים שבאותה תקופה סיימה את תפקיד הגננת המחליפה והתקשתה למצוא מקום עבודה קרוב, הצטרפה אלי לניהול החנות.
בשעות הבוקר המוקדמות הייתי יוצא לשוק לקנות סחורה. מרים היתה פותחת החנות וכאשר הייתי שב לחנות היתה חוזרת לענייניה. אך גם כאן ההשקעה היתה רבה וההכנסה היתה דלה מאוד. מדי פעם הייתי עושה הובלה כהשלמה להכנסה.
בית הכנסת
באותו ציר זמן, אמא החלה לטפל בהעברת החלקה אשר נתרמה לבית-הכנסת ורישום החלקה על שמם בטאבו. גבאי בית-הכנסת החלו במהלכים להקמת אגודה עותומנית אשר תקבל לידה את השטח לאחר השלמת ההליכים. כאשר הסתיימו הרישומים, בוצעה העברת המגרש לרשות האגודה כחוק. מכאן ואילך, החליטה הנהלת בית-הכנסת, לצאת בהודעה על הנחת אבן הפנה, וזו לשונה:
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה הננו מזמינים את כל הקהל להשתתף בטכס ירית אבן הפנה של בית הכנסת "הוד יוסף" (ע"ש הרה"ג יוסף חיים זצו"קל "ריש גלותא דבבל") שיתקיים אי"ה ביום שלישי ח' טבת תשי"ח 31.12.57 בשעה 14:30 אחה"צ על מגרש נדבת הגב' הנכבדה והמהוללת רודפת צדקה וחסד מרת פלורה סיתי הי"ו במרכז המושבה בהשתתפות הרבנים הראשים לישראל ורבני המקום והסביבה נציגי ממשלה ואנשי צבור, בואו בהמוניכם, ועד בנין בית הכנסת מגדיאל
עם תחילת הבניה של בית-הכנסת, אמי החלה במסע איסוף תרומות מכל גורם אפשרי כדי לקדם הבניה ככל הניתן. מאחר ותורמים רבים הכירוה וידעו מעמדה, נענו לבקשותיה והגיעו תרומות רבות ולשביעות רצונם של גבאי בית-הכנסת. אמי נהגה במעשי חסד ככל שיכלה.
תכנית בית הכנסת "הוד יוסף" ברחוב אהבה 3, הוד השרון והשלט המופיע על בית הכנסת
חלוקת הרכוש
מספר שנים לאחר שאמי רכשה את חלקיה של אחותי החורגת על ידי הלוואה אשר קבלה ממלווה בריבית בירושלים, הסתבר, כי נטל הריבית הולך ומצטבר ומקשה על סיום תשלום ההלוואה ואין מנוס, אלא למכור מגרש אחד ולשלם חלק מן ההלוואה ולאחר מכן לבדוק מה יתרת ההלוואה. כך נמכר מגרש אחד ופדיונו הועבר לבעל ההלוואה. לאחר המכירה, התברר כי פדיון מגרש אחד עדיין לא סוגר את ההלוואה ונמכר גם המגרש שני. רק תמורה של שני המגרשים, הביאה לסיום החוב באופן מלא. הנכסים הצטמצמו ולכל אחד מאתנו נשארו המגורים בלבד כפי שנקבעו על ידי אמי בצוואתה בעודה בחיים.