ראשית גן מרים

לאחר נישואינו ב-1951 ולאחר לידתו של בנינו הראשון, כאשר מרים נוכחה לדעת כי לא תוכל לקבל עבודה קרובה לבית, עלה לה רעיון לפתוח גן משלה ולהיות עצמאית. הרעיון קינן בראשה זמן רב ומהחשבה כיצד להוציא זאת אל הפועל. באחד הימים היתה תקלת חשמל בביתנו והזמנו את מלכיאל החשמלאי. בשיחה בין מלכיאל למרים כאשר נודע לו כי היא גננת במקצועה וכרגע מובטלת ומתקשה למצוא מקום קרוב לביתה הוא הציע לה לפתוח גן פרטי במגדיאל: "מרים, תפתחי לך גן משלך, הנה בתי, הבן של שכני, ועוד שכן, כך תתחילי ותראי כיצד יתאספו לך ילדים ותוכלי לעבוד בבית מבלי להזדקק לטובתם של מוסדות למיניהם" הוא אמר.

באותם ימים לא היה מונח כזה בתודעת התושבים "גן-פרטי" זה היה רעיון מהפכני לאותם ימים. הרעיון מצא חן בעיניה. זה היה מעין התגשמות מאוויה. כך היא פתחה גנון משלה והחלה בצעדיה הראשונים. מטבח ריק העומד בין שורת המטבחים, שמש לה כהתחלה. מרבית הפעילות נעשתה בחצר. בראשית התאספו לה כששה או שבעה ילדים ובנה רפי ביניהם. עבור מרים שהיתה מעין "אידשע מאמא" היתה הזדמנות להיות גננת וגם אמא לבנה. במהלך השנה הראשונה, התווספו ילדים נוספים. עם פתיחת ההרשמה לשנה השניה, הגן פרח ושמה הלך והתבסס כגננת מעולה. עברה שנה ועוד שנה והיה צורך להרחיב שטח הגן. לשם כך סגרנו מרפסת בקירות זכוכית, קירינו אותה, ונוצר חדר נוסף לגן. הרחבנו והכשרנו את החצר למשחקים ומעתה החל הגן להיקרא בשם "גן-מרים".  

עם השנים, הגן צבר תאוצה. בין מרים והילדים הייתה כימיה מדהימה וכן בין מרים וההורים. באותם ימים עבדה מרים בגן  עם 28-30 ילדים ללא סייעת ולהשתחרר מנטל החובות שליוו את המשפחה. היא עמדה בזה בכבוד. לאחר תקופה קצרה כאשר רווח מעט החליטה להקל על עצמה וקבלה סייעת שתסייע לה בעבודה בגן. 

ביום ההרשמה, יום אחרי חג פורים,  נאלצו ההורים להגיע לפתח הבית בשעה ארבע לפנות בוקר ולרשום את שמם על דף המודבק על דלת הכניסה. לאחר מכן, לחזור לשעת ההרשמה בשעה 8:00 בבוקר כשהם יודעים מה מקומם ברשימה והסייעת הייתה רושמת אותם. כעבור כחצי שעה, ההרשמה הסתיימה. בפרט כאשר מספר המקומות היה מוגבל. הורים אשר החמיצו  הרשימה המוקדמת חזרו הביתה במפח נפש שלא הצליחו לרשום את ילדיהם לגן. 

מרים הנהיגה בגן מנהגים מרחיבי לב. בערב חג השבועות, מדי שנה, נהגו ילדי הגן להגיע בתלבושת חגיגית לבנה וצעדו לעבר בית-הכנסת הסמוך לגן. הרב המקומי (הרב ביטון), היה מקבל פני הילדים בחביבות  ובחיוך רחב והיה מסביר על חשיבותו של החג כחג מתן-תורה, בלוית ספורים הממחישים את משמעות החג. הוא היה מלווה את הילדים בפתיחת ההיכל כאשר ספרי- התורה הנוצצים לפניהם. הילדים היו נוטלים הרימונים, מלבישים אותם על ספרי-התורה, ומלטפים  את ספר-התורה . באותו יום גם היו מביאים הילדים ממתקים, ספרים וחבילות כ"שי לחייל".

למחרת החג, החבילות נארזו על ידי הילדים בחגיגיות רבה  ונשלחו לאחד החיילים המשרת ביחידה קרבית כלשהי, בצירוף מכתבים אישיים מכל ילד. מרבית המכתבים נענו על ידי החיילים, בתשובות מרגשות. בשנים מאוחרות יותר,  חבילות "שי-לחייל", נשלחו אל ילדים אשר היו בוגרי "גן-מרים" בשנים עברו. ולכל בוגר "גן-מרים", צורף מכתב אישי ממרים המלווה ב"שי-לחייל".     

החיבור של ביקור בבית-הכנסת בערב החג ומשלוח החיבלות לחייל למחרת החג יצרו קשר בין העבר להווה. 

עוד היו  מדורות ל"ג-בעומר אשר היו נערכות בחצר מאחורי הגן, כשהחצר מקושטת בתאורה צבעונית ומרהיבה והאירוע מלווה בשירה בציבור וריקודים עד כלות. חגיגות חנוכה, פורים, ט"ו בשבט,  פסח, יום האם ועוד, כל חג מושקע ומתוכנן ומלא בתוכן ומשמעות.

מרים המשיכה להחזיק את הגן באופן מעורר התפעלות. הדורות התחלפו וההערכה אליה ואל דרך עבודתה בגן, הלכה וגברה. "גן-מרים" הפך לשם דבר בהוד-השרון. איו ספור פעמים, הוצעו לה הצעות שונות להרחבת הגן, להוסיף עוד מספר עובדים, אך היא סירבה. היא רצתה גן קטן, עם חיבור לכל ילד, זה היה נשמת אפה. 

בסיום כל יום, לפני יציאתו של הילד מהגן, מרים הייתה שוטפת את פניו וידיו, שיצא נקי ומסודר ולא פוסחת על אף ילד. כל ילד היה קיבל חיבוק, נשיקה וממתק "משהו טוב" והיא לא  הייתה פוסחת על אף ילד. 

חגיגות סוף שנה, היו הדובדבן שבקצפת. כל חגיגה, לוותה בהצגת ספור ילדים כלשהו עם מסר חינוכי. השחקנים היו ילדי הגן וההורים. בסיום חולקו תעודות ומקבץ עבודות שהכינו במההלך השנה ההורים לילדים. מרים זכתה לשנים רבות של חוויות, ברכות ומחמאות שתועדו בשישה אלבומים עבי כרס וכל דקה בגן היו עבורה עולם ומלואו.