סיפורים מהשואה

מתוך סיפור החיים של מרים סיטי המתבסס על ראיון שהוקלט על ידי בתה אמירה בשנת 2000, אליו התווספו מקורות מידע נוספים: מתוך הספר "הוד-הזכרון", המספר סיפורם של שלוש מאות עשרים ניצולי שואה, בהוד השרון, אשר יצא לאור על ידי אביבה אבן-חן (מראיינת) בחסות עירית הוד-  השרון. וכן עדות שניתנה בהיותה בת 36 בתהליך קביעת זכאות לנכויות לנרדפי השואה ב-21 בדצמבר 1966 וראיון אישי עם נכדתה תמרי גרדין שצולם בוידאו בשנת 1980. (הקטעים מוזגו ונערכו מעט).

נולדתי ב-יולי 1930 לאילונקה-שרה-לאה ולינו-יעקב שוורץ בכפר קנטור-יאנושי ליד נירבטור שבהונגריה.  אבא שלי נולד ב- 1904. אמא שלי נולדה ב- 1903. כשאבא שלי היה בן 26 נולדתי, הבת הבכורה. קראו לי מגדה – מגדלנה. מאוחר יותר, בארץ, הוחלף שמי למרים. היו לי שני אחים בהפרשים של שנתיים אחד מהשני. אני הייתי בת 8 ושני אחי בני 6 ו-4. היינו שלושה ילדים: יוסי, מנשה ואני.

ההורים שלי תמיד עבדו מאוד קשה, היה קשה בבית. הבית היה בעל צביון דתי. אבא שלי היה עצמאי ועבד בעבודות שונות. הרבה שנים הוא עבד ביקב, היה מומחה ליין וסידר את היינות. כשהיינו מגיעים אליו הוא היה שואב יין מהצינור ונותן לנו לשתות. באחד מחגי פורים, אבא שלי חזר הביתה והביא דבש וקצת חמאה. אכלנו לחם עם חמאה ודבש. נשים לא עבדו כל כך באותה תקופה. אמא שלי לא עבדה עד שאבא שלי נלקח מאיתנו. אבא שלי היה משהו מיוחד. בחיים לא האמנתי שהוא לא יחזור. הוא ידע להסתדר בכל מקום שהגיע אליו. תמיד אהבו אותו. הילדים בעיר אהבו אותו. הוא היה צוחק ומתבדח ומשתולל עם כולם.

סבתא שלי, אמא של אמא שלי, הייתה אישה מאוד טובת לב. היא גרה בכפר לידנו. כשנולדתי, אמא שלי הייתה מאוד חולה ולא יכלה לטפל בי ולקחו אותי לסבתא שלי. הייתי אצל סבתא שלי כמעט עד גיל בית ספר, היא גידלה אותי. אני אוהבת את סבתא וסבא שלי. אני חושבת עליהם הרבה, גם על ההורים של אבא שלי. סבתא נפטרה ממחלה. אני זוכרת שכשהייתי אצל סבתא שלי, עבדתי בתור ילדה קטנה, רחצתי כלים והיו מדברים על איך שאני מבריקה את הכלים והם יוצאים מבריקים.

סבתא שלי גרה רחוק בכפר ובקיץ כולם היו מגיעים אליה והיינו נפגשים אצלה כל הנכדים מהצד של אמא. הם היו משפחה אמידה, הם היו סוחרים והייתה להם חנות. היה לה בית פרטי, פינתי, משגע,  מקסים, בית ענק עם הרבה חדרים. הייתה חצר עם רפת ואווזיה, היו פרות, היה עץ אגוז ענק. היינו חולבים את הפרה ומטפסים על העץ אגוז הענקי. היה כיף אצלה.  בסוף המלחמה באנו לראות את הבית, זו הייתה אטרקציה. היה כיף שם. גם מגדה בת דודה שלי הייתה מגיעה.

כשאמא שלי התחתנה, היה לה קשה. הבית שלנו היה עלוב. אבל לא  לגמרי – לוויתי שטיחים מהשכנים כדי שיהיו שטיחים בחדר. השכנה ידעה שאני אוהבת ונתנה לי "אני לא משתמשת, תיקחי את השטיחים" היא אמרה. את הרצפה שהייתה רצפת עץ, צבעתי בצהוב כדי שיראה יפה והייתי מקרצפת אותה. היה לנו חדר אחד ומטבח. להורים שלי הייתה מיטה אחת, לשני האחים שלי מיטה אחת ומיטה אחת בצד בשבילי.

הגרמנים נכנסים לפולין
הגרמנים עוד לא נכנסו להונגריה אבל כשהם נכנסו לפולין בספטמבר 1939, כשהם בפולין, התחילו להרגיש את השפעתה של המלחמה. הפסיקו לספק קמח ואוכל ליהודים. האנטישמיות הורגשה באוויר. עשו ליהודים צרות איפה שרק אפשר היה. הפשיסטים הגיעו גם אל סבא שלי שגר בכפר, תפסו אותו ומשכו לו בזקן. הם היו מתנכלים ליהודים בכל מקום גם בבתי הכנסת. זה היה קן של פשיזם. היה נראה שהחיים מתנהלים כרגיל אבל הפשיזם כבר היה שם.

אבא שלי היה בן הראשונים שגויסו לצבא ונשלחו לחזית אוקריאנה והתחילו הצרות והסבל במשפחה. ב- 1938 הוא נלקח למחנה עבודה באוקריאנה ומאז לא ראיתי אותו. הוא היה צעיר, בן 34. נשארנו לבד, אמא שלי, אני ושני אחיי יוסי ומנשה. היה לנו קשה.

אבא שלי, כשגוייס לצבא וידע תמיד להסתדר, חשש לנו, שלא יהיה לנו מה לאכול. הוא ביקש מאמא שלי, שתשלח לו חבילות ספירט. היא שלחה לו חבילות ספירט וסוכריות והוא הכין יין מהספירט ומכר אותו יחד עם הסוכריות – עשה עסקים, קנה ומכר. מכר עור כבשים, יין, סוכריות ואת הכסף היה שולח לאמא שלי כדי שיעזור לאמא שלי, לי ולאחיי הקטנים להתקיים.

אמא שלי הייתה אישה טובה. היא לא עבדה באותם ימים, נשים לא נהגו לעבוד באותה תקופה. כשאבא שלי הלך ולא היה בבית, אמא שלי נאלצה לפרנס אותנו לבדה. היא ניסתה למצוא עבודה. היה קשה למצוא עבודה. היא עבדה בעבודות מזדמנות כדי לפרנס אותנו. אני עזרתי לה. היינו נוהגים לצאת למקומות כדי לאסוף צמחי בר, צמחי מרפא, ייבשנו אותם ומכרנו. היה מחסן גדול שהיא הייתה מביאה משם הרבה שקים, מתקנת אותם ביד ומחזירה. הייתי איתה כל הזמן, הלכתי אחריה, עזרתי לה בכל. לא עזבתי אותה אפילו לרגע. בלילה פחדתי ללכת לישון ושהיא תצא מהבית. כולנו עוד הלכנו לבית ספר. האחים שלי הלכו גם הם לחדר. חצי יום בית ספר וחצי יום חדר. כשהמלחמה התחילה, הוציאו אותנו מבית הספר.

אבא שלי, ינו-יעקב שוורץ. נולד ב- 1904. נרצח ב-1941 באוקריאנה. 
אמא שלי, אילונקה-שרה-לאה, נולדה ב-1903 . יחד עם שני אחיי יוסי ומנשה נשלחו לגטו שימה פוסטה ובב` בסיון 1944 נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.

 החיים בבית היו קשים. לא היה מספיק אוכל, לא היה לנו לקנות סוכר ותה. הייתה זקנה נוצריה שגרנו אצלה בחצר והיה לה הרבה אז לפעמים כשהיא לא הייתה בבית, התגנבנו לגנוב קצת סוכר ותה. אני הייתי שומרת בחוץ ואמא שלי הייתה לוקחת.  יש דברים שזה צובט לפעמים, ילדה קטנה, שומרת בחוץ.

מבקשים נתינות הונגרית

לא היה לנו קשר עם הגרמנים. היו להם את האנשים שלהם שנקראו נירשאו בהונגרית, הם קיבלו הוראות וביצעו את כל המעשים והפשעים. הגרמנים נתנו הוראות וההונגרים ביצעו. מדי חודש בערך, הגרמנים – ההונגרים ביקשו להציג תעודת נתינות הונגרית, אזרחות הונגרית של המשפחה. היו לוקחים אותנו לעיר שבה היה משרד הפנים שלהם וביקשו מאיתנו את תעודת האזרחות ההונגרית. למרות שהיינו הונגרים, לא הייתה לנו תעודה כזו. אז כבר לא יכולנו להשיג. זה עלה הרבה כסף, אבא שלי לא היה בבית ואמא שלי לא יכלה להשיג אותה. הם רצו להציק לנו. טענו שאנו לא אזרחי הונגריה. חשבו שאנחנו פולנים כי לא הייתה לנו תעודה. באותו זמן לקחו את הפולנים למחנות והרבה פולנים ברחו מפולין להונגריה. בגלל זה הם בדקו את ההונגרים שאין ביניהם פולנים. כל תקופה קצרה, לקחו אותנו לעירייה כדי להוציא אותנו מהונגריה, כאילו אנחנו לא הונגרים אלא פולנים והיינו במעצר של יומיים-שלושה. נהגו להוציא אותנו ולאיים עלינו שאם לא נציג תעודה, נכנס לבית סוהר או שיגרשו אותנו מהארץ. הדוד האמיד שלי או אנשי הקהילה, היהודים היו באים ועוזרים לנו, נותנים כספים כדי שישחררו אותנו.

לרוב משפחות המושבה היו תעודות. היו עוד כעשר משפחות במצבנו. זה היה הגורל שלנו. זה נמשך ככה לאורך תקופה ארוכה.  אני מאוד פחדתי, כל פעם חשבתי הנה עוד פעם הם באים, עוד פעם לוקחים אותנו.

ב- 1941 אספו מכל הארץ את כל הנתינים שלא השיגו את הנתינות ההונגרית ורצו להוציא אותנו לאוקראינה. באוקראינה השמידו את היהודים. בגבול אוקראינה-הונגריה היה מחנה ריכוז של כל היהודים שם אספו את כל אלו שבאו מהונגריה, את כל הנתינים שבאמת היו הונגרים אבל "התלבשו עלינו"…פגשנו הרבה חיילים הונגרים שחזרו משם לחופש והראו לנו את התמונות שקושרים משפחות ביחד וזורקים לנהר ומשפחות שעושות לעצמן קבר משפחתי וזורקים אותם לתוכו. החיילים הראו לנו -ש"תדעו לאן אתם הולכים". הראו לנו תמונות של גויות צפות על פני המים ואמרו לנו "אנחנו נקבור אתכם חיים".

ב- 1941/1942 הסיעו אותנו. שמו כ- 80 איש בקרון ואמרו שלוקחים אותנו לאוקריאנה ושם יחסלו אותנו. הייתי בת 12, אני זוכרת שרעדתי מפחד לא יכולתי לאכול, אמי החזיקה אותי בזרועותיה וניסתה להרגיע אותי היו עוד אחים קטנים, אבל האסון הגדול, הפחד מהמוות לא חדר לתודעה. ב-1941 כשגירשו אותנו מהארץ – אני לא אשכח. לקחנו המון חבילות של אוכל בגדים. לא ידענו מה לקחת ואני עם המון חבילות, סוחבת, סוחבת…. האח הגדול היה בן 9, גם הוא סחב, סחבנו…. אני זוכרת כמה סחבנו וכמה קשה היה. עד שלקחו והעבירו אותנו לקרונות. 

חילקו קפה שחור. אמא שלי ואני עמדנו בתור לקבל מנות, פתאום הופיע חייל צעיר, דחף אותנו מהתור, הכה את אמי ולי נתן מכה בבטן עם הכת של הרובה, לא יכולתי להתיישר. הוחזקנו בפיקוח מתמיד. לא היינו הרבה זמן, שבוע בערך. החזירו את הטרנספורט הזה. חיכינו שיגיע התור שלנו, שיגמרו איתנו. הם לא הצליחו להרוג את כולם בבת אחת אז פשוט שיחררו אותנו בחזרה. זה היה כמו"צ'ופר". חזרנו בחזרה, היו איזה 20 משפחות כאלו. קיבלו אותנו בשמחה רבה כשחזרנו מהגהנום. והחזירו אותנו למקום המגורים שלנו לנירבטור, חזרנו כאילו לחיים הרגילים.  מי שקשה היה לו אז קשה היה לו. אני הייתי בכיתה, אני חושבת שבכיתה ו'. המשכתי ללמוד וסיימתי כיתה ו` בבית ספר יהודי. זמן קצר אחר כך נשלחתי לדודה שלי בבודפשט. כמובן שזה לא לקח הרבה כי כעבור כמה זמן באו ולקחו אותם.

בשנת 1941 כשגירשו אותנו בטרנספורט למחנה באוקראינה כי לא היו ברשותנו תעודות נתינות הונגרית. רוכזנו במחנה השמדה בגבול אוקראינה קרפטורוס (מחוז במערב אוקריאנה). ההונגרים שמרו עלינו. לאחר שבוע שוחררנו. אבא שלי היה בצבא והוא שמע שלקחו אותנו, את אמא שלי, האחים שלי ואותי. הוא רצה לפגוש אותנו והוא ביקש מהצבא שיוציאו אותו גם כן לגבול אוקריאנה. הם הסכימו ושלחו אותו עם שני שוטרים-הז'אנדרטים למחנה שהיינו בו. כשהוא הגיע למחנה, כבר לא היינו שם כי לקחו אותנו. רצו להשיג אותנו ברכבות. היתה רכבת משא שכולנו נסענו בה. הן היו מלאות אחת ליד השניה שאי אפשר היה לסגור את הקרון. הייתי ילדה, זה היה באמצע הלילה. הרכבות עמדו והיה חושך, הרכבות היו סגורות ופתאום שמעתי שמישהו צועק "איפה אנשים מנירבטור" מהעיר שאני גרתי "איפה אנשים מנירבטור, איפה הם?" 

שמעתי את הקול, מיד זיהיתי שזהו הקול של אבא שלי. גם אמא שלי שמעה שהוא צועק. הגיעו האנשים ששמרו עלינו ופתחו לנו את הדלת של הרכבות. הג'נדרטים הביאו את אבא שלי אלינו כדי לפגוש אותו. זה היה לילה, בקושי יכולתי לראות, היה חשוך מאוד. אבל הצלחתי להגיע אליו ולפחות חיבקתי אותו ונישקתי. סחבו אותנו מהר לדלת של הרכבת והוא נתן לנו נשיקות וחיבוקים ותיכף לקחו אותו, לא ראיתי אותו לגמרי כי היה חושך אבל נפגשנו וזה היה משהו שלעולם לא אשכח. הג'נדרטים לקחו אותו. מאותו יום לא ראיתי את אבא שלי יותר. לא ראינו אותו, לא ידענו מה קרה לו, לא ידענו איפה הוא, לאן לקחו אותו. זה היה הלילה האחרון שראיתי אותו. חשבתי שהוא יחזור ואני אפגוש אותו אבל לא פגשתי. זה היה מאוד קשה, דאגנו לו. היה חסר לנו אבא. כל הזמן התעניינתי איפה הוא. גם הדוד שלי, הדוד מבני ברק, אח של אבא שלי, התעניין וחיפש את האחים שלו. היו לו 4 אחים שאת כולם לקחו למחנות עבודה. הם היו נפגשים מדי פעם עם בני משפחה. בן דוד שלו שהכיר את אבא שלי סיפר לו שהוא ראה את אבא שלי קפוא ובשנת 1941 קיבלנו הודעה שהוא קפא באוקראינה.

נשלחת אל דודה שלי בבודפשט
בשנת 1942 תחילת כתה ז' כבר לא היה בית ספר יהודי העבירו אותנו לבית ספר נוצרי. דוד שלי, אח של אמא שכנע את אמא שלי שאני אעזוב את הבית, שאלך לדודה שלי, אלזה בבודפשט לגור אצלה. גם את בעלה, דוד שלי, לקחו למחנות עבודה. היה לה ילד והיתה לה חנות ירקות. שכנעו את אמא שלי שאני אלך לשם לגור אצלם, שאני אעבוד ואעזור לה עם החנות ועם הילד שכנעו אותה כל כך הרבה שהיא הסכימה. והאחים שלי נשארו בבית עם אמא שלי. 

נשלחתי ברכבת לאחות של אמי בבודפשט, מרחק גדול מהמשפחה. חייתי בבית דודתי יחד עם מגדה, בת דודה אחרת שבאה גם היא לגור שם. עד כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 במרס 1944, נשארנו עם הדודה, בנה והתינוקת.
לא יכולנו לעבור כולנו, אמא שלי לא יכלה לחיות בבודפשט. לא פשוט לבוא ולגור שם. שכר דירה לא פשוט. הייתי בת 13 עזבתי את בית הספר. התחלתי לעבוד אצל דודה שלי, שמרתי על אימי הבן שלה, גידלתי אותו, בישלתי, ניקיתי, רחצתי, הייתי בחנות.

זמן קצר אחרי שעברתי, אמי ואחיי נשלחו לגטו שימה פוסטה ובב` בסיון 1944 נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.

**

הייתי מאוד קשורה לאמא שלי, בכל צעד הייתי בעקבותיה, בלילה לא הלכתי לישון רק כדי לראות איפה היא, לאן היא יוצאת מהבית ותיכף הייתי על ידה. הלכתי איתה לעבודה, לכל מקום, חוץ מבית ספר. הייתי יד ימין שלה, הכל עשיתי בבית. היא היתה הולכת לעבוד בשווקים בלילות, היתה הולכת לשמור בשוק והיתה עוזבת אותנו. אני הייתי הגדולה והייתי שומרת על הכל, עושה הכל ומטפלת בכל. לפעמים כמה לילות היא לא היתה בבית עד שהשוק נגמר. וכשעזבתי את אמא שלי, הייתי כל כך קשורה אליה שאני חושבת שחודשים בכיתי אצל הדודה שלי, כל הזמן בלי הפסקה. עד שהתרגלתי, לאט לאט וכשכבר התרגלתי, כשהיא באה לבקר אותי כעסתי עליה. היא חבקה אותי וכל כך היתה מסכנה. זה תמיד בלב שלי.

מאוחר יותר, מגדה בת הדודה שלי, סיפרה כמה קשה היה לאמא שלי בבית כשאני עזבתי את הבית. כשאני הייתי בבית, שמרתי על האחים שלי. אחרי שעזבתי, לא היה מי שישמור על האחים שלי, אמא שלי הלכה לעבוד והילדים היו בבית.

**

בהתחלה עוד היה לי קשר עם אמא שלי. גם פעם בקיץ נסעתי לבקר בבית. בערך שנתיים הייתי שם. התכתבתי עם אמא שלי, אמא שלי כל הזמן כתבה לי מאות מכתבים, ואני גם כתבתי לאמא שלי הרבה.

ב- 1943 לקחו את אמי ואת האחים שלי לאושוויץ. כשאמא שלי היתה במחנה ריכוז, עוד התכתבנו, עוד אפשר היה אבל הכל הלך מהר מאוד. ידענו לאן הולך כל מחנה ריכוז. אחים שלי היו קטנים, הם היו עם אמא שלי ולקחו את כולם, את כל הכפר, העלו אותם לרכבות לפי הכפרים, קודם למחנה ריכוז. באושוויץ היו המשרפות. לאף אחד לא הייתה מודעות לברוח או לאן לברוח. בפולין שהיו מחנות עבודה הרבה שנים אז הם ידעו מה קורה, כאן הכל עשו במהירות, צ'יק צ'אק. הכל קרה בכמה שבועות אפילו ימים, גמרו את הכל מפני שכבר היה הסוף, המלחמה נמשכה והרוסים והאמריקאים לחצו על הגרמנים וכל פעם כבשו להם חלקים נוספים.

הגרמנים נכנסים ב- 44 להונגריה.
ביום שהגרמנים נכנסו להונגריה, בבוקר השמיים התמלאו אווירונים. כולם אמרו: "הנה הגרמנים הגיעו". למחרת מיד שמו כוכבים ולא נתנו ליהודים לנסוע ברכבת. להונגריה הם הגיעו כמעט אחרונים. הייתי בת 14, התחלת 14 ואני זוכרת את היום. הגרמנים נכנסו ומיד היו מודעות, וחיסולים של היהודים ובתים של גטאות. למחרת הכל הלך מהר. מגדה, בת הדודה שלי, היתה איתי שם כשנכנסו הגרמנים, גרנו והיינו ביחד. אני ומגדה החלטנו שאנחנו חוזרות הביתה, שנברח. רצינו לחזור לאיפה שההורים שלנו נמצאים לאמא שלי ולהורים, היא גרה באותו כפר. דודה שלי לא רצתה לתת לנו לנסוע כי היה מאוד מסוכן אם יתפשו אותנו. למגדה שלחו תעודה של נוצריה כדי שתיסע עם התעודה הזאת הביתה.

הדודה שלי פחדה שאנחנו ניסע ברכבת שיתפסו אותנו הגרמנים או הפשיסטים ולא רצתה לתת לנו ללכת וכך נשארנו בהונגריה. בסוף מגדה לא נסעה, היא היתה יותר מבוגרת ממני, אותה לקחו למחנה עבודה, היתה צריכה להתגייס ללכת מעצמה . התעודה אחר כך נשארה לי. אני הסתובבתי עם התעודה. בסוף גם לא נסעתי, דודה שלי לא נתנה לי, כבר היה מאוד מסוכן עם הגרמנים והפשיזים.

עוד לא ידענו על אושוויץ, לא ידענו שישמידו כל כך הרבה. אומנם ידענו שקורים דברים, שמוציאים גירושים אבל על אושוויץ עוד לא ידענו. לא חשבנו על כזה דבר אבל היה מאוד מסוכן. הכל הלך מהר. אספו את היהודים מהכפרים, עשו מחנות, הוציאו אותם עם רכבות מבודפשט ומהכפרים עם רכבות, הכל התגלגל מהר.

החיים בגטו
אני נשארתי בגטו בודפשט גם שם היה הגורל די מר. אוכל לא היה בנמצא. הפחד היה מנת חלקנו. בזכות זה נשארתי בחיים כי היינו שם בגטו בבודפשט. את ההורים שלי לקחו לאושוויץ את האחים שלי ואת האמא שלי ואבא שלי כמובן כבר לא היה וכל המשפחה הגדולה גדולה סבים וסבתות מכל הצדדים ודודים ודודות ומשפחה ענפה וגדולה כולם לקחו אותם לאושוויץ ולא חזרו. בגטו היו רק מבוגרים וקצת צעירים. כל פעם באו הפשיסטים ועשו לנו סלקציה והוציאו את מי שיכול ללכת. אז הייתי בת 14.

***

כשהגרמנים נכנסו, לא ידעו איך לעכל את זה, בודפשט הייתה גדולה ומלאה יהודים. הם עשו בתים של יהודים, היה רחוב גדול לפי בתים. בכל בודפשט כל היהודים מתרכזים לפי בתים יהודים, זאת אומרת, קבעו שבית 19 – לא בית יהודי. 21 – בית יהודי. אנחנו גרנו בבית 19 אז היינו צריכים לעבור ל-21. עברנו ל-21 ושם היינו. הם החליטו לעשות את הגטו וקבעו אותו בכמה רחובות, הגטו כבר היה קיים, כל היהודים כבר היו מרוכזים.

בבודפשט חיינו בצפיפות וסבלנו חרפת רעב. התגנבתי החוצה דרך בית החולים וכך השגתי מעט לחם. הגטו היה מוקף בחומה ולא היה אפשר לעבור דרכה. ברחובות הגטו, היו ערמות ערמות של אנשים מתים ובכדי לעבור היינו צריכים להזיז אותם ברגלנו. היה לנו כוכב צהוב. פעם נתפסתי בידי אנטישמים, ה"נילאס", והודות לתעודה שהייתה בידי שמגדה השאירה לי, ניצלתי.

הפשיסטים הורידו אותנו והיינו צריכים ללכת בכל העיר, הנילאס הצעידו אותנו יום שלם, ממש מסביב לכל העיר, לצעוד עם ידיים מורמות.  אנחנו היינו צריכים לצעוק "הייל היטלר, הייל היטלר, הייל היטלר!" עם הידיים למעלה. לאורך הדרך עמדו ההונגרים כשהם מכים אותנו וצועקים: "תצעקו! תצעקו!". היינו חייבים לצעוק "הייל היטלר!", "הייל סאלאשי!".

הדודה שלי שהייתה בהריון, עם הבטן גדולה, ככה היא הלכה ואימי בנה היה על ידה. עד שהגענו באיזה לילה למחנה. הדודה שהייתה הרה שוחררה מן הצעדה עם בנה. אימי, אני ומגדה נשארנו. מגדה, בת הדודה ואני צעדנו עד שהגענו למחנה גדול מחוץ לבודפשט. שוב מזלנו שיחק ושוחררנו. שבתי לגטו לבית דודתי.

מזל שלנו, הגטו היה איפה שגרנו ולא היינו צריכים ללכת, רק מה ?! באותו יום אחרון, השוער, אלו ששומרים, שאחראים על כל הבית ומנהלים את כל הבית, בבית 21, היו צריכים לצאת מהגטו, היו צריכים לעשות סלקציה ולהוציא את הצעירים כמו מגדה, בת דודה שלי או בחורים צעירים. הם התחילו להוציא את אלו שנראים מתאימים לעבודה. הם בחרו צעירים, נכנסו אליהם הביתה והוציאו אותם. גם אותי בחרו להוציא ולקחת לעבודה. הייתי בת –  14 בערך, רזה קטנה מאוד עם צמות קטנות, ככה בחרו אותי לעבודה. פעמים הוציאו אותי כי רצו לקחת אותי. בזכות חברות נוצריות ונוצרים שהכירו אותנו שם, שהתערבו ושיחררו אותי, נשארתי בחיים.

יום אחד, ביום האחרון שבו שמרו הנוצרים על בתי היהודים. הגיעו הנילאס ואמרו לי להמתין בצד. גם אותי העבירו לסלקציה כדי שאני אלך. הגיעה האמא של שתי הבנות שהיו חברות שלנו ותמיד היינו משחקות יחד, אחת מהן בגילנו, נוצריה מאוד נחמדה. משפחה מאוד נחמדה. האמא, יפה, נחמדה, יוצאת ורואה אותי עם הקבוצה שצריכה ללכת והיא כמעט השתבצה, היא אומרת: "מה? את פה? רוצים לקחת אותך?". היא נכנסה אליהם והתחילה לדבר איתם. הבנות התעסקו אתם שם והם התעסקו עם הבנות והיא אומרת: " מה? תפסיקו, מה אתם רוצים ממנה? מה זה?". הפשיסטים האלו, שהתעסקו עם הבנות, כל כך היו מבולבלים ועסוקים בבנות, כי שתי הבנות שלה, היו בנות משגעות והם אמרו: "טוב , נו תעזבו" ועזבו אותנו. כך שוחררתי בשלישית. אשת שוער הבית ושתי בנותיה, שהיו חברות שלנו, ראו אותי ושיכנעו את הנילאס לעזוב אותי. היו דברים לא פשוטים. ידעתי שאם אני הולכת, מאה אחוז אני לא חוזרת. המשפחה הזאת, מאוד אהבנו אותם, היה לנו קשר. אחר כך, הם כולם מתו מסרטן.

דודה שלי לא הלכה כי היא היתה בדיוק בהריון ולא ירדה אפילו למטה. היו קומות, כולנו היינו צריכים לרדת. הם התחילו ללכת מדירה לדירה מחפשים מי נשאר למעלה, אולי מישהו מתחבא. את הדודה שלי מצאו במיטה ואימי (בן דוד שלי) היה תינוק קטן אז עזבו אותה. דוד שברח ותפסו אותו. הוא ברח ובא לדודה שלי, לא היה לאן ללכת. הוא התחבא כאן אצלנו, אבל אי אפשר היה להתחבא. כל כמה זמן, כל יום-יומיים באו ובדקו, כל פעם חיפשו. בזמן שאותי רצו לקחת, אותו לקחו.

כשהגרמנים הגיעו לבודפשט הם כבר לא יכלו להוציא אותנו כי האמריקאים והרוסים עצרו אותם. כבר לא היה להם לאן כי הם כבשו כל הזמן שטחים. העבירו אותם ברגל למחנות עבודה בגרמניה כי רכבות כבר לא יכלו לנסוע. מגדה ומי שהוציאו אותה כבר הלכו ברגל.

הירי על הדנובה
באחד הימים הופיעו אנשי הגסטפו בביתנו כולם היו צריכים לרדת מן הקומות ולעמוד מול הקיר עם ידיים מורמות למעלה לכמה שעות. כל מי שהעיז לזוז קיבל על הראש או במקום אחר בגוף עם הקת של הרובה. הם סחבו אותנו מסביב לעיר עם ידיים מורמות והכריחו אותנו לצעוק "הייל היטלר" ומי שלא היה עושה זאת היה חוטף מקת הרובה. הקהל מסביב התפרע והחל להרביץ בנו מכות. לי לא היה מספיק כוח כדי להחזיק את ידי למעלה במשך כל כך הרבה זמן. ניסיתי להורידם בגניבה אבל אחד השוטרים ראה אותי, ניגש אלי בקללות וצעקות, הרביץ לי ונתן לי מכה עם קת הרובה בגב. הכאבים היו גדולים ומיד הרמתי את ידי למרות אפיסת הכוחות מפחד שמא אקבל עוד מכה ממנו.

היו הרבה דברים קשים. כעבור זמן מה ציוו עלינו לעמוד והתחילו לקחת מאיתנו את כל דברי הערך כמו טבעות, שעונים, כסף וכו. אח"כ שוב העמידו אותנו בשורה. כבר היה חושך, זה היה בלילה. התחילו להוביל אותנו על גשר הדנובה, סחבו אותנו. הלכנו קילומטרים, לא ידענו לאן. הם ערכו מעין הצגה שנחשוב שהנה הם מפילים אותנו לדנובה כי באותו זמן לקחו קבוצות של אנשים ירו בהם ליד הדנובה והגויות נפלו ישר למים. באותו זמן שעברנו על הגשר הם העמידו מכונות יריה וירו כל הזמן, חשבנו שאנחנו נכנסים ללוע של מכונת היריה ונופלים לדנובה. לפניי אין אנשים, גמרו אותם וכל פעם חשבתי שמגיע התור שלנו. הולכת וכל פעם יריות ואת חושבת הנה התור שלי ואת נכנסת ללוע של המכונה. זה היה לילה מאוד קשה, אני מאוד פחדתי, רעדתי כל הזמן חשבתי שאני נכנסת למכונת היריה ופשוט יורים עלי.

הדנובה היא נהר גדול, היום הוא מקום יפה אבל  את רוב היהודים היו זורקים בדנובה או שהיו יורים בהם והם היו נופלים לנהר. לא ראינו שום דבר מפני שהיה חושך. אני חשבתי שלפנינו האנשים כבר מתו ונפלו לדנובה וכל רגע חשבתי שהתור שלי מגיע אבל כנראה שזה היה רק להפחיד אותנו כי הגענו לאיזה מחנה ושם נשארנו יומיים שלושה בחוץ. בלי אוכל בלילה קפאנו מקור ולא ידענו מה יעשו איתנו.

אחר כך העבירו אותנו ושיחררו אותנו. כל פעם היו  הפתעות. משם החזירו אותנו לבית שבגטו שם היינו כל הזמן בפחד שמא יבואו להרוג אותנו. בלילות השאירו אותנו ללא אוכל ומידי פעם בפעם הם נכנסו למקלטים וירו בנו במי שנמצא לפניהם. ניסינו לברוח לקומות העליונות של הבניין אבל שם לא יכולנו להישאר בגלל ההפצצות שהיו מדי פעם בפעם. בלילה, הרבה פעמים הלכתי להשיג אוכל עם עם ניירות מזוייפים. כשהלכתי להביא לחם, הם חשבו שאני יהודייה ורצו לירות בי אבל היתה לי תעודה מזויפת ואמרתי: אני לא יהודייה מה אתם רוצים ממני, הנה הנייר, הנה התעודות שלי. 

***

קשה לתאר את זה. מספרים את זה כמו סיפור אבל זה נשאר איתך עמוק בפנים.  למשל אותו לילה שלקחו אותנו לדנובה או אפילו ההפגזות היו קשות מאוד. פחדתי, היו רגעים מאוד מאוד קשים. כשחיכיתי לאבא שלי,  הייתי הולכת ברחובות וכל הזמן מחפשת אותו. בלילה ישנתי ולא ישנתי, יכולתי לפתוח את הדלת ולדמיין כאילו אבא שלי עומד בדלת. כל כך חיכיתי לו.

***
הרוסים נכנסים להונגריה 1944, המלחמה נגמרת. הונגריה נכבשת אפריל 1945

לאט לאט הרוסים התקרבו לגבול. כבר לא יכלו להעביר אותנו אז השאירו אותנו בגטו וככה נשארתי בחיים. בגטו היה לא קל מפני שהפגיזו את הגטו בצורה איומה. היה מאוד קשה. מההפגזות כל פעם הבתים נפלו. אני פחדתי מאוד, רעדתי, זה לא כמו במחנות עבודה, אם אני הייתי במחנות עבודה, לא הייתי יוצאת בחיים. הייתי צעירה ורזונת. אלוהים רצה שאני אשאר בחיים. במשפחה שלי כולם הלכו. אבל גם בגטו הגרמנים וההונגרים שמו את כל התותחים מעל הגטו כדי שיוכלו להפגיז אותנו. הפגיזו את הגטו בצורה זוועתית והיה מאוד קשה. לא פעם נכנסו הפשיסטים ו"גמרו" את האנשים שישבו בגטו כמו שהם. אנחנו הסתתרנו באיזה פינה. הדודה שלי,  בן דוד שלי אימי ואני הסתתרנו באיזה חור במקלט, מתחת לאדמה וככה נשארנו. ישבנו במקלטים מכורבלים. בהתחלה לא רצינו לרדת למקלטים כי הפשיסטים היו באים והורגים את מי שהיה במקלט. בגטו היו הורגים את הנשים שהיו יושבות במקלטים. לא היה לאן ללכת, כולם ישבו ביחד. אי אפשר היה לראות. היו הפגזות איומות. היו הפגזות שהרוסים והאמריקאים פוצצו את הונגריה. את כל התותחים העמידו על הגטו. אי אפשר היה כבר.  גרנו בקומה שניה והבית הזדעזע כל הזמן והחלונות התפוצצו וזה היה בלתי אפשרי. דודה שלי אמרה די כבר אי אפשר להיות כאן. אני פחדתי, לא אמרתי שאני פוחדת, שתקתי. אימי היה קטן. הייתה להם תינוקת ואי אפשר היה כבר להישאר למעלה אז הדודה שלי הסכימה שנרד למטה. התחבאנו קצת  מאחורי קיר שאם במקרה יכנסו הפשיסיטים שלא יראו אותנו אבל היה נורא קשה. היינו שם כל הזמן, היה גשם וקור ולא היה אוכל, לא היה מה לאכול. הדודה שלי נתנה לתינוקת מים חמים וככה טיפלה בה. עד שיום בהיר אחד, פתאום שומעים דפיקות בקיר למטה. הרוסים דופקים ושוברים את הקירות. דפיקות איומות. היו מעברי חירום, יציאות חירום למקרה שאם יש הפגזות, יש פגיעה ישירה וצריך לברוח. אנחנו שומעים שבמקום שבו היה מעבר חירום כזה דופקים. פתאום זה מתפוצץ ושני חיילים נכנסים פנימה ומתחילים לדבר רוסית ואומרים לנו "וידה וידה וידה", החוצה מראים לנו, "וידה וידה וידה" שנצא מהמקלטים, זה מה שהצלחנו להבין. פחדנו כי חשבנו שהגרמנים מסדרים אותנו ורוצים לראות מה התגובות שלנו אם אנחנו יוצאים וכולנו נשארנו לשבת, לא זזים, פוחדים, עוד יותר פחדנו. לא רוצים לזוז והם ממשיכים להגיד "וידה וידה וידה" והולכים. היה מישהו במקלט שמצא דרך לדבר איתם והבין שהם אמרו "תצאו תצאו המלחמה נגמרה", "תצאו תצאו המלחמה נגמרה". אמרו לנו שנעלה למעלה כי כבר אין מלחמה. פחדנו לעלות, פחדנו לזוז, לאט לאט הם יצאו, התחילו לעלות, לראות, לגשש וראו שהחיילים מסתובבים, החיילים רוסים, הכל רוסים, מלא רוסים. היו הפגזות ולא רק הפגזות, קרבות רחוב, הרוסים כבשו בית בית. הם הגיעו מתחת לבתים, כך כבשו את הבתים וכך השתחררנו. נוכחנו לדעת שבאמת המלחמה נגמרה ויצאנו והתחלנו לחפש איך לחיות.

האחים והדודים שלי והאחיות של אמא שלי ובת דודה שלי את כולם לקחו. מגדה ניצלה. היו שניצלו. מגדה הייתה במחנה וגם אצלם הרוסים כבשו וכשנפסקה המלחמה הם השתחררו ממחנה העבודה. אחרי המלחמה נשארתי עם דודה שלי, אלזה דודה שלי, אחות של אמא שלי.

שוחררנו ב-18 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. חיכיתי בכפר שלי לשובם של בני משפחתי כשאני שבורה נפשית.

הרוסים כבשו ואנחנו מחפשים איך לחיות
בסיום המלחמה, היו אנשים שהבית שלהם לא היה בגטו, הוא היה בעיר והם חזרו לבית שלהם. כל אחד לבית שלו. הבית שלנו היה במקרה בגטו שגרנו קודם. אבל לא היה אוכל, ניסינו להשיג אוכל בכל מיני צורות. כמו כולם הלכנו גם לשדוד. אנשים לא יכלו לצאת מהבתים. הרוסים תפסו ואנסו כל אחד שהגיע לידיים שלהם, פשוט תפסו כל אחד שיצא, את כל הצעירות. פעם אחת גם את הדודה שלי כמעט אנסו והיא ברחה מהם.

אחרי שהשתחררנו, הייתי צעירה, בערך בת 16. אח של הדוד שלי חזר גם הוא מהמלחמה. הוא ירד לאיזה כפר, התיידד עם הגויים והשיג אוכל. הוא עלה בחזרה ואמר שיש שם אוכל. "אתם יודעים מה אני אסע איתו גם" אמרתי. לדודה שלי היו בדים אז לקחנו בדים בשביל להחליף באוכל. וירדתי איתו. נסענו לכפרים לחפש אוכל, הבאנו בדים וכל מיני דברים כדי להחליף לאוכל. היה מפחיד לצאת עם הרוסים שאונסים ברחובות. נסעתי איתו וכל הזמן התחבאנו. פחדתי נורא אבל נסענו לא היה מה להפסיד. היינו מוכרחים ללכת לחפש אוכל. היה קשה לא היו רכבות ונסענו ברכבות פתוחות, ברכבות משא. היה לילה וקור כלבים, זה היה בחורף הכי גדול בהונגריה. תפסנו רכבת והלכנו ברגל מרחקים עד שהגענו לכפר שהוא רצה. הגענו למשפחה נוצרייה, נכנסנו כמו גויים ולא כמו יהודים, לא אמרנו שאנחנו יהודים. היינו אצלהם בבית. אני גרתי עם המשרתת שלהם. היא הצטלבה ואני התפללתי כמו יהודיה. אבל התחזתי לנוצריה. פחדנו אבל לא בדקו תעודת זהות. פשוט אמרנו שאנחנו לא יהודים. אני לא אשכח, אמרנו שאנחנו גויים והייתי צריכה להצטלב, עשיתי את עצמי שאני גויה כמה ימים. היינו שם כמה ימים. אספנו מהם אוכל אספנו ביצים וקמח וחזרנו. עלינו, חזרה לבודפשט, באנו הביתה עם אוכל. ככה לאט לאט בכל מקום סחבנו קצת אוכל. כל פעם עשינו גיחות כאלו. החיים נמשכו כרגיל עם האונסים שהיו שם, אחר כך לאט לאט, נכנסו למסלול. השחיתות נשארה, הם שדדו, אנסו וזה נשאר אבל החיים נכנסו לשיגרה. אחר כך הלכנו לבקר ונסענו עם הדודה שלי קצת לכפר של סבתא שלי. הם כבר לא היו בחיים. הלכנו לראות את הבית, מה נשאר.

תקומה