בעקבות ההצלחה, העמיד אותי ולטר פרנקל כפותח במרוץ שליחים על רבנאות (אליפות) ארץ-ישראל, בשנת 1944.  בתחרות זו  הגענו אל המקום השלישי מול מתחרי חוץ-לארץ. 

מידי  שבת בשעות הבוקר היינו יוצאים בהליכה למגרש הספורט, אשר היה בשכונת קטמון. בדרך היו מצטרפים חברים והאווירה הייתה עליזה ותוססת. לאחר התחרויות או האימונים, בסביבות השעה 11, היינו יוצאים בצוותא לעיר. נכנסים לבתי-קפה ערביים ומזמינים לעצמנו בערבית-עברית חומוס או גלידה ולאחר מכן יוצאים לשוטט בסמטאות העיר העתיקה. 

באגודה שלח אותנו ולטר לקורסי מדריכים מטעם המחלקה להכשרה גופנית של הסוכנות-היהודית, בהתעמלות, באתלטיקה-קלה והפכנו להיות מדריכים באגודה עצמה.

באחד הימים דוד בוקסרמן בנם של השכנים, אשר היו דיירי שכירות בביתנו, פגש אותנו בשכונת בבית-ישראל החדשה והציע לנו להצטרף לארגון "ההגנה" העברי בארץ-ישראל. (*מלחמות ישראל) הצטרפנו להגנה וברקע התחוללה מלחמת העולם השניה. 

שנת 1946-1945 היינו על סף השיבה למגדיאל, נפרדים מחברים ומכרים, מתכוננים לחזרה. עם סיום סדרת המשפטים הדנות בחלוקת הנכסים, אשר החלו לפני פטירת אבי. בעת הזאת נודע לאמי מפי אווה אחותי החורגת, כי שלושת הבנים מגרושת אבי, הידרדרו לעולם הפשע באנגליה ולכן ה"מאפיה" הוציאה עליהם "חוזה" לחיסולם על ידי העולם התחתון. לפי דבריה של אווה אחותם, היתה זו תאונת מטוס מאורגנת אשר הביאה לחיסולם המוחלט. 

מצב של הבת אווה היה טוב יותר. היא היתה הכוח המניע בכל ההתרחשויות ובהליכים המשפטיים נגדנו עד לסיומם בשנת 1946 שהיו הסיוט וליוו אותנו לאורך כל השנים האלו ונמשכו קרוב ל- 11 שנה, הגיעו סוף סוף לקצם. לרווחתנו ולשמחתה של אמי. לאחר סיום המאבקים, החליטה אמי להתחיל בתקופה חדשה ולעבור חזרה למגדיאל, לבנות ולבסס את המשפחה במושבה. היא עשתה מאמצים רבים עד אשר הצליחה לשלם לאחותי  ואחיה החורגים, רק חלק מן התשלום המגיע על זכויותיהם בחלקת מגדיאל.

לאחר תקופה קצרה התברר, כי בכוונת אחותי החורגת אווה לשוב לאנגליה לצמיתות.  מהלך זה, חייב את אמי לשלם לה את יתרת החוב לרכישת זכויותיהם בחלקה מיידית.  אמי נאלצה לבקש הלוואה ממלווה בריבית בירושלים בשם חכם שלוש, כדי לשלם יתרת החוב החסרה, ולסיים העסקה לפי החלטת בית-המשפט.

כוונתה של אמי היתה להשאיר נכס זה ברשותנו, בתקווה ומחשבה, כי עם ההכנסה  משכר הדירה של החדרים והחנויות, תהיה האפשרות לפדות ההלוואה אשר לוותה לרכישת הנכס והיתרה תשמש לכלכלת הבית. מאוחר יותר יסתבר כי על מנת להחזיק בנכס נטול חובות, הדרך היתה ארוכה ורבה. אמי, הייתה אשה חזקה העומדת על דעתה והיא עמדה בהצלחה ובכבוד בכל התלאות שעמדו בפניה. המערכת  המשפטית, מחלת אבי ופטירתו, וכל הנלווה. הוטל על כתפיה עומס רב.

חוזרים למגדיאל

ב-1946 חזרנו למגדיאל בשנית. מצבנו הכלכלי הלך והתדרדר. לא היה בידה לאפשר לנו ללכת לקולנוע. כסנוניות ראשונות, הגענו אחי ואני חזרה למגדיאל. להפתעתנו, נוכחנו לראות כי הפרדס שהיה בשנת 1933 בעת שהותנו במגדיאל נעקר, והוכשר לזריעת ירקות שונים. נעצבנו לראות זאת. הסתבר כי בשנים אלו החלה "אופנה" של עקירת פרדסים מחוסר רווחיות מספקת. בבואנו  למגדיאל השתכנו בחדר אחד, כאשר מטבח,  מקלחת במבנה עץ , שירותים במבנה עץ כולם בחוץ בקור ובחורף שבחורף. כדי להתקלח במים חמים, היה עלינו להדליק פרימוס להניחו מתחת לדוד מים תלוי, עד אשר המים התחממו, נכנס האחד להתקלח. לאחר מכן המתנו שהמים יתחממו שוב ונכנס השני להתקלח. התחלנו להתארגן עד אשר תגיע אמי.

עתה היה עלינו  לחפש עבודה. נרשמנו בלשכת העבודה ולאחר זמן קצר קבלנו עבודה בהכנת "צלחות" להשקאה מסביב לעצים בפרדסים השונים.  זו הייתה עבודה גופנית קשה. כפופים למשך שמונה שעות מתחת לעץ, על מנת לעדור האדמה בטוריה, ולהתאים כל "צלחת" מסביב לכל עץ פרי. עבדנו בעבודה זו מספר ימים עד אשר הסתיימה וחזרנו להיות מובטלים.
לאחר ניסיון עבודה קצר בענף הבניה, האפשרות השניה הייתה לעבוד כחייט. רכשתי מכונת תפירה, כלים, שולחן עבודה וחוטי תפירה ואלתרתי לעצמי פינת עבודה באחת החנויות אשר ברשותנו. הלקוח הראשון, אהרון, הזמין מכנסיים עבורו, ההזמנה בוצעה בהצלחה. החלו להגיע מעט תיקונים, והדבר הפיח תקווה. אך זה לא המשיך. את אשר היה לתקן, תיקנתי. לקוחות חדשים שיחליפו  הקודמים לא הגיעו.  האוכלוסייה המקומית היתה דלילה מאוד והלבוש לא היה בראש מעיניהם. היה עלי לחפש אפשרות קיום אחרת.החלטנו להיהפך לחקלאים כדי לנסות להתפרנס בכבוד.

מאחורי הבית עמדה האדמה אשר עליה עמד הפרדס, בגודל של למעלה משני דונם. החלטנו להתחיל לעבד חלק ממנה. כעירוניים לא היה לנו מושג בחקלאות והחלטנו להזמין פועל ערבי מן הכפר הסמוך ביר-עדס, שמבין בחקלאות. הוא הדריך וייעץ והחלטנו לזרוע ירקות עונתיים כגון: מלפפונים, עגבניות ותפוחי אדמה. הירקות  המקובלים  ביותר. כאשר הרווחנו מעט כסף, קנינו אופניים שיסיעו לנו בהובלת הסחורה. נעשינו חקלאים לזמן קצר עד לסיום איסוף הירקות מן השטח. בימים אלו היה קשה לקבל עבודה מסודרת וקבועה.
בעונת התפוזים, ניסינו לעסוק בענף. אחי היה "מרים תיבות" ואני קוטף תפוזים. ההכנסה הכספית היתה דלה. באחד הימים הציע לי נגר הקבוצה דוד לעבוד איתו בנגרות. הצטרפתי אליו מיד. מרבית ארוחות הצהרים שלנו, היו לחם ותפוזים.  אך העבודה היתה עונתית ומהר מאוד הפכתי שוב מובטל.   

מכבי והמנדולינות

כאשר הגענו למגדיאל לא היתה פעילות חברתית. תנועת מכבי צעיר לא פעלה עדיין. בתחילה יזמנו מפגשים אקראים שהלכו והתבססו. מדי יום שלישי היינו נפגשים לפעילות ספורט. ובימי שישי היו ערב חברה וריקודים. למפגשים הגיעו גם מכפר-סבא, רעננה והיו מתאספים עד שעות הלילה.

קבלנו העברה מארגון "ההגנה" הירושלמי לארגון "ההגנה" בשרון. השתלבנו בפלוגות מקומיות (פל"מ) שהוקמו על ידי מטה ה"הגנה", לצורך הגנה בפני מסתננים המגיעים מן הגבול.(*מלחמות ישראל)