כשהמלחמה נגמרה התחילו לפעול תנועות הנוער של יהודים. אח של דוד שלי, בחור צעיר שחזר גם כן מהמחנות, החל לארגן קבוצות נוער של השומר הצעיר לעלייה לארץ. העלה אנשים לארץ, היה שליח, עושה הכשרות לנוער. הייתה לו גם בת אחות. הוא ראה את המצב שלי ואיזה קשה לי והוא פנה אלי ואמר: "למה את לא הולכת לתנועת נוער? בואי מרים אני אסדר לכם מקום (לי ולבת אחותו) שאת תלכי להכשרה ויהיה לך טוב, יהיה לך כיף."
הוא סידר לי הכשרה והיה לי מזל. היה לו עוד שתי בנות דודות שהוא רצה לסדר גם להם, הן היו מבוגרות ממני. והוא סידר לשלושתנו. לפי הגיל הייתי צריכה ללכת למקום שיש בו צעירים, ממש נוער אבל בגלל בת אחותו שחזרה מהמחנות, שהייתה מבוגרת יותר ורצינו להיות יחד אז קיבלו אותי בקבוצה שלה. הוא סידר לי עליית הנוער עם מבוגרים, רק המבוגרים, לא עם הגיל שלי. זה היה יותר כיף, היה לי טוב, קיבלתי המון תשומת לב.
לקחו אותי לקבוצת בני עקיבא להכשרה חקלאית והיה מאוד כיף. פעם ראשונה בחיים, היה לי כיף. הכשרת חקלאות, זה החיים שלי. זה היה כפר משגע בגבולות קטרה. לא בהונגריה. נורא יפה. בהכשרה מ- 14 חברה כולם בנים ו- 4 בנות, שלוש מהמשפחה כולם היו יותר מבוגרים ואני הייתי הכי צעירה ואהבו אותי. אני אוהבת לעבוד ולא התעצלתי, עשיתי הכל. שם קבלתי תשומת לב. אני הייתי עובדת, מבשלת, רוחצת, הכל היה מצוחצח. זה היה כמה חודשים. יצאתי כל יום לשדה, קטפתי פרחים, פרחי שדה, ושמתי להם פרחים ועציצים. לבנים סדרתי את המיטות. שם היו החיים הכי כייפים שלי, אהבו אותי.
שם הכרתי את החבר שלי-יצחק. התאהבתי בו. הוא נהיה חבר שלי כשעלינו לארץ. הוא היה מבוגר ממני בערך ב-14 שנה. הוא היה בן 23 כשנהרג כאן בארץ. הוא ידע עברית ולימד אותי עברית. כל האנשים האלו חזרו מהמחנות, כולם. היום הם כולם לא בחיים, גם יצחק שהיה חבר שלי. עלו לארץ וכולם נהרגו. הארבעה חברה שלי, נהרגו במלחמת השחרור.
בהכשרה התחילו להעלות לארץ ישראל. כולם רצו לעלות, כל ההכשרה אבל נתנו לעלות לפי תור לא בבת אחת. מכל הכשרה הוציאו כמה אנשים, ריכזו אותם והם עלו. חיכינו בתור והגיעה העליה של השנתון שלי עם כמה חברה מההכשרה. מההכשרה שלי רק בחורה אחת, אני ויצחק עלינו.
עולים לארץ באוניה
בשנת 1946 עלינו ארצה מהעיר סרד בעלייה לא חוקית מטעם ה"הגנה". הכל קרה בלילה כי זה בלתי ליגאלי. היינו כמה חברה. העלו אותנו לבודפשט. נפגשנו באיזה מקום ואני נסעתי הביתה. הייתי צריכה להודיע לדודה שלי שאני עוזבת כי אני עולה לארץ. אחד מהחברה באו אתי להגיד לה. באתי אליה בערב ואמרתי "תשמעו אני עוזבת, אני הולכת". לא היה לי שום דבר. בקושי היה לי איזה שמלה, איזה בגד. הדודה שלי ניסתה לתת לי משהו ויצאנו לדרך. עד שהגענו לנמל נסענו ברכבות וכל מיני דברים. היינו מאות. הגענו ליוגוסלביה ושם עלינו לאוניות.
העליה לארץ באוניה
העליה הייתה קשה. ההגנה שמרו על האוניה. העלו אותנו לאוניה קטנה, אוניית משא שבקושי סחבה אותנו מבלי לשבת אפילו, בעמידה ואמרו לנו שבאמצע הים יחליפו לנו. כל כך הרבה אנשים הכניסו רק בעמידה. כמה פעמים כפול ממה שהיה אפשר. עלינו ככה בעמידה, ידיים צמודות לגוף, היו צריכים לעמוד אחד על יד השני, ואי אפשר היה לישון והתחיל בלגן באוניה. האונייה עמדה לטבוע איזה שלוש פעמים ותיקנו אותה. היא התהפכה מצד לצד והמים נכנסו. כל הסיפון הוצף מהמים. כל פעם נשפכו עלינו המים. את הרגעים האלו אי אפשר לתאר. מהפחד קיבלתי התכווצות בידיים ורגליים. לא יכולתי לעשות כלום. כל הגוף שלי היה מכווץ. התכווצתי כך שלא יכולתי לפתוח את הידיים. שפכו עלי דליים של מים שאתעורר, שיעבור. היה מספיק מים מהים, רצו לעזור ולא ידעו מה לעשות. לא יכולתי להשתחרר. זה היה נורא. היה פחד איום. כל הזמן הקאתי, פשוט הקאתי והקאתי, לא היה איפה להקיא, אחד על השני. זה היה נורא.
בגלל שזה היה בלתי ליגאלי, לא רצינו שהאנגלים יתפסו אותנו כי לא נתנו להיכנס לארץ. רצינו לברוח מהאנגלים. כמה ימים נסענו אבל לא יכולנו לנסוע יותר. זה כבר היה במצב שהאוניה פשוט נעצרה, לא יכלה לנסוע יותר. היינו קרובים לקפריסין. אז כבר הסכמנו שיתפסו אותנו אפילו האנגלים ויעשו איתנו מה שהם רוצים כי אי אפשר היה כבר לנסוע, או שיסגירו אותנו או שיבואו לקחת אותנו, כבר לא משנה. רק שכבר ייקחו אותנו, רק שנוכל לעלות על אוניה אחרת כי עמדנו לטבוע. כשכבר ראו שלא מסתדר, האוניה נעצרה וקראו אס. או.אס לאנגלים שישמעו ויבואו להציל אותנו. היינו קרובים לחוף ובאו האנגלים והצילו אותנו.
לפני שהגיעו האנגלים הקברניט של האוניה כמובן ברח כי הוא היה יהודי ולא רצה שיתפסו אותו כי האוניה הייתה בלתי ליגאלית, לא חוקית. ואמרו לכולם שאסור להגיד מי הרב חובל, שאף אחד לא יודע מי הרב חובל ואיך הגענו. לא רצו שיתפסו אותו, ישימו אותו בבית – הסוהר. וזה מה שעשינו. אף אחד לא דיבר כלום. הרב חובל התערבב בין האנשים, כל אלו שהיו קשורים למארגנים התערבבו ואף אחד לא ידע כלום ולא סיפר. האנגלים חיפשו את הרב חובל והוא נעלם. בדקו מי הסיע אותנו ולא יודעים לאן הוא נעלם, הוא היה בין הקהל, אין רב חובל. שאלו מי נסע? אין. האנגלים התחילו לחפש, חיפשו את הרב חובל אבל אף אחד לא ידע כלום. ואז הביאו אוניה גדולה ועלינו עליה, העבירו אותנו לאוניה שלהם, העלו אותנו באמצע הים. אני עוד כל הזמן המשכתי להקיא והרגשתי לא טוב, הייתי בלי כוחות ובלי מים, הקאתי והקאתי, הייתי נורא חולה. לא היה לי כוח. הרפתקה גדולה.
הגענו לנמל חיפה, בנמל חיפה היינו כמה ימים, האונייה עגנה ובאו מהסוכנות והביאו לנו אוכל כי לא היה לנו שום דבר. האנגלים חילקו חבילות, הביאו חבילות סגורות. כל אחד קבל חבילה מסטיקים, מאז הרבה שנים לא הסתכלתי על מסטיקים, גבינה צהובה, וקופסאות אוכל. לא היה לנו כלום. הביאו דברים יבשים שאפשר לאכול. כל זה נמשך לא הרבה ימים, אולי איזה חמישה שישה ימים. כשהגענו לנמל חיפה, כבר ידענו שיש מלחמות ושהם רוצים להחזיר אותנו לקפריסין. האוניה נעצרה ועמדה בנמל ולא רצינו לרדת, לעבור לקפריסין אז הצעירים שלנו, החברה שלנו וכולם התחילו מלחמות עם האנגלים. זרקו אבנים, בקבוקים, קופסאות סרדינים וקופסאות שימורים כי לא היה עם מה להילחם אבל הייתה מלחמה גדולה. היינו כמה ימים, איזה שבוע ימים על הים, עמדנו בנמל. כבר היה קשר עם ישראל, כבר היינו פה. והתחילו להפעיל לחצים שאת עליית הנוער יורידו מהאונייה ויכניסו לעתלית. זו באמת היתה אוניה אחרונה שנכנסה לארץ.
אותנו לקחו לעתלית, ואת הייתר כבר החזירו לקפריסין, לאיטליה למקומות אחרים. את הנוער הורידו, אנחנו ירדנו לעתלית, מרים החברה שלי וירדנה. היינו שלושתנו ביחד כל הדרך. את יצחק שהיה חבר שלי לא הורידו. הם נשארו. היינו שייכים לבני עקיבא לגרעין של הצעירים.
קיבלנו צריף. האנגלים נתנו לנו, הם טיפלו בהכל. כל הזמן האנגלים ליוו אותנו, שמרו עם רובים, היו איתנו כל הזמן. לא קיבלנו מיטה אבל היה לנו כיף. בצריף הייתה שמיכה. היה חדר אוכל והלכנו לחדר אוכל.
הייתי בעתלית כמה חודשים. עבדתי במטבח, בחדר אוכל, היה לי כיף. אני עזרתי. הייתי מאוד אידאליסטית. הרגשתי טוב, הלכתי לעבוד, קמתי בבוקר מוקדם, חילקתי אוכל, ניקיתי, עזרתי לכולם. הרגשתי מצוין. הייתי בת 16. ירדנה ציירה יפה, הייתה יושבת ומציירת את הנוף. היה קשה להעסיק את עצמנו יום שלם.
הצריפים היו מופרדים בנים ובנות. היתה גדר תייל מסביב כאילו היינו אסירים של האנגלים. עשו ספירה כל לילה לבדוק אם מישהו לא חסר, אם לא ברחו. כשהאנגלים היו באים לעשות ספירה, החברה היו עושים מעשי קונדס, חיפשו איך לסדר אותם. לא היה צריך להתפרנס, רק למצוא עיסוקים. הייתה מישהי ששרה כל לילה, היתה שרה את השיר "כלניות", משם אני זוכרת את השיר. היינו שם חודשיים שלושה, אני באמת לא יודעת כמה היינו שם, לא זוכרת.
כל החברה שלנו נשארו כולם על הים, על האוניה, גם המבוגרים. אותנו – את עליית נוער הורידו לפניהם והיינו בעתלית. את יצחק ושאר החברה שלי שיחררו יותר מאוחר. כעבור תקופה ארוכה, לא זוכרת את הזמן, הורידו אותם אבל אצלנו כבר לא היה מקום אז הכניסו למקום אחר בעתלית, ומפעם לפעם נפגשנו. עם המבוגרים לא ידעו מה לעשות, מאוחר יותר הביאו אותם גם לעתלית, אבל למקום אחר בעתלית. לא היינו נפגשים אתם. היו ביקורים. ואז הם באו לבקר. היה לי קשר במכתבים עם אריה ידיד אחד ועם יצחק.
כשהגענו לנמל, כשהייתי באוניה על החוף, יצחק שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. באמת היה רומנטי, לפנינו נמל חיפה ואני על האוניה. אז אמרתי בטח. הוא היה בחור טוב.
בגלל שהיינו עליית נוער, כשכבר נתנו לנוער לצאת, לקחו אותנו למקווה ישראל. נשלחתי ל"מקווה ישראל" ולמדתי שם שנתיים. ואחר כך כבר במקווה ישראל התחלתי ללמוד עברית. במקווה היינו 30 איש.
**
הדודה שלי עלתה הרבה שנים אחרי. היא עלתה חוקי, הרבה שנים אחרי זה, אני השגתי לה סרטיפיקט (אישור כניסה לארץ). מגדה בת דודה שלי שגרה איתי אצל הדודה גם עלתה אחריי.
**
ירדתי למקווה ויצחק הלך לקיבוץ. כשהייתי במקווה ישראל, הוא בא לבקר אותי, והתחלתי לצאת אתו. בארץ נהיינו חברים עד שהוא מת. יצחק הלך לקיבוץ דתי. הוא נהייה חבר קיבוץ. הם הקימו קיבוץ דתי, בצפון ואנחנו באנו לבקר שם הרבה, ירדנה ואני. היינו נפגשים מעט. לפעמים הוא בא אבל התכתבנו כל הזמן, רק התכתבות. היה לנו קשר מאוד טוב. היינו חברים. לפני שעלינו הוא היה ידיד טוב שלי.
אחר כך, יצחק עזב את הקיבוץ ועבד בבניין. היתה לו משפחה בכפר סבא.
בגלל יצחק יצאתי לעיר. במקווה הייתי בגרעין מושב, הקמתי את הגרעין. רציתי ללכת למושב, אהבתי את זה. הייתי פעילה לאירגון המושב ויציאה למושב, היינו צריכים לעלות לסג'רה, מקום בצפון. אני לא הלכתי בגלל שהוא התחנן שאני לא אכנס למושב. ביקש ממני שאני לא אעזוב שהוא ישיג לי מקום עבודה ובאמת הוא השיג לי מקום עבודה. מרים, חברה שלי אחותה ובת הדודה שלה, כשהוציאו אותם, הם באו לעיר לתל אביב. הוא יצר איתם קשר וביקש מהם שיסדרו לי עבודה. ובאמת השיגו לי מקום עבודה עם ילדים ברמתים, במוסד ילדים. כשיצאנו ממקווה, באתי למוסד בזכותו, אחרת לא הייתי באה.
ברמתיים פעל מוסד "רותי" לילדים קטנים והתחלתי לעבוד בו. ברמתים, בעצם, התחלתי לעבוד עם ילדים ב- 1948 כשיצאתי ממקווה.
מלחמת השיחרור 1948 (החלה בנומבר 1947).
כשהגעתי לרמתיים יצחק התגייס מיד, והיה בצבא. יצאנו ממקווה בגלל המלחמה. עוד לא היינו צריכים לצאת. היינו צריכים להישאר עוד, היה לנו עוד זמן, עוד שנתיים. אבל בגלל המלחמה, המחזור הזה היה בגיל שהבנים התגייסו ישר. החברה שלו, הקיבוצניקים וכולם התגייסו ויצאו למלחמה. מי שלא, גם הבנות, הלכו לקיבוץ או למושב, או לעיר כי היו צריכים לעזוב את המקום.
רק יצאתי ממקווה לרמתיים, עוד לא הבנתי מה קורה והוא ישר התגייס ולקחו אותו. הוא בקושי יכול היה ליצור קשר. לא ידעתי איפה למצוא אותו ומה לחשוב, חיכיתי לו, לא ידעתי מה קורה. לא ידעתי איפה הוא נמצא ולא ידעתי שהוא נהרג אפילו. אני מחכה שיתקשר והוא לא מתקשר. לא ידעתי מה קרה ולא ידעתי למי לפנות. אני רק מחכה. חודש אחרי, עדיין לא ידעתי כלום, לא ידעתי שום דבר….
עד שיום אחד הופיעה מרים החברה שלי, הביאה לי את העיתון ומראה לי את הכתבה שכתוב שלושים יום למותו, לא ידעתי. לא ידעתי אפילו שהוא נפצע ולא כלום רק היתה תמונה שלושים למותו. היא ראתה פתאום את התמונה והיא באה להראות לי וכך נודע לי שהוא נפצע. מהמחזור שלי הלכו ארבעה.
חיכיתי שהוא יתקשר אלי. היה לי קשה, היה לי קצת עצוב. הייתי מאוהבת בו. כששמעתי מה קרה לו, הייתי כבר רגילה שעוזבים אותי. יום -יומיים הייתי עצובה ונכנסתי לעבודה. זה עזר שעבדתי כל הזמן.
אחר כך חיפשתי את המשפחה שלו. הם היו בכפר סבא, דוד שלו, בגלל זה הוא בא.לא היו עוד אנשים מהשפחה גם הוא ניצל מהשואה, יחידי.
העבודה ברמתיים
אהבתי את הילדים והעבודה הייתה מעניינת ואהבתי את העבודה. המנהלת השכירה לנו חדר ברמתיים מול בנק הפועלים, מול קופת חולים, שם גרנו. מאוחר יותר עזבתי. ירדנה ואני הלכנו ללמוד גננת, גננות. ב- 1949 למדתי בתלפיות קורס גננות במשך שנה וחצי. בתל אביב. לא היה לנו כסף ולא היה לנו לאכול. אני וירדנה עבדנו במשק בית אבל היה צריך לשלם בשביל השכר דירה, בשביל אוכל, בשביל הלימודים ולא היה לנו כסף. שתינו מים. שוקו עשינו ממים, מרק עשינו ממים, כל מיני דברים שעולה מה שהכי פחות. החזקנו מעמד. אח"כ הגיעו עולים חדשים. יום אחד באו לקורס ואמרו לנו שמי שמוכן לצאת לעבודה זה ייחשב לו כאילו הוא כבר בעבודה כי זה כמו עבודה מעשית, זה יותר מלימודים ונחזור בקיץ וימשיכו לנו את הקורס. ירדנה ואני הסכמנו ויצאנו לעבודה והדרך שלנו נפרדה. היא קיבלה עבודה בצפון ואני בדרום, עבדתי בפלוג'ה. עבדתי עם העולים שהגיעו בעלייה הגדולה מטריפולי. מאז ועד היום אני גננת בגן ילדים. אז רק שיחררו את פלוג'ה במלחמת השיחרור. אהבו אותי שם וכאן התחילה הקריירה שלי.
בפלוג'ה היו לי מעט ילדים. הם היו מהטריפוליטאים שהגיעו מהמעברה. היו מגיפות כינים. בבוקר קמתי, הלכתי אליהם הביתה, חפפתי להם ראש, סירקתי להם את הראש, היו להם פצעים, רחצתי . זה היה חורף וקור, חיממתי מים בגן והם באו ורחצו פנים וידים, מרחתי אותם וסידרתי אותם. הביאו לשם הרבה בגדים. הלכתי לעובדת סוציאלית ולקחתי שקים מלאים בגדים, הלבשתי אותם, עשיתי להם אמבטיה.
כאן התחילה העבודה שלי. היה בכיף, אני נהניתי אבל גרנו בפחונים, מפח. גרתי עם אחות שעבדה שם ואח"כ עם חיילת. חדר אחד היו שתי מיטות והשירותים בחוץ, שירותי שדה. לא היה אוכל, כל הזמן הייתי רעבה. הייתי לוקחת מהילדים קצת אוכל. בבוקר שהם הביאו את האוכל, הביאו לחם ותפו"א עוד לפני הייתי נוגסת קצת.
קיבלנו משכורת אבל לא היה מה לקנות, לא היה איפה לקנות ולא היה לי מה לבשל. אני לא בישלתי. הילדים אכלו קצת והלכו לאכול בבית. לי לא היה מה לאכול ולא פתחו מכולת, לא היה.
השקעתי בעבודה רק עברית עוד לא ידעתי כל כך טוב. היו דברים שהמפקחת באה לבקר אותי שם והוקסמה מהגן. טיפחתי את הגן, לקחתי כל מיני דברים מהנגרייה, ציירתי, היה ממש מקסים. כשעבדתי במזרחי, פעם בא המפקח מהמזרחי, לבקר את הביה"ס ששם והביה"ס היה סגור. ידעתי שמישהו מסתובב, כל פעם בא לחלון להציץ, עושה סיבוב, לא ידעתי מי זה, לא היה לי נעים לשאול. היה יום שלם וכשהילדים הלכו הביתה הוא בא אלי ואומר: אני המפקח הכללי של הביה"ס ואני מוריד בפנייך את הכובע, אני פשוט לא יודע מה להגיד לך, לא יודע מה להגיד לך. הוא מסר את זה במשרד החינוך וכשבאתי למשרד החינוך הכירו אותי מרים מפלוג'ה. כאן התחילה הקריירה שלי. הגעתי למשרד החינוך ומצאו לי עבודה בכפר סבא. עבדתי בכפר סבא. במשרד החינוך עבדתי והיו שלושים ילדים.
פוגשת את יוסקה
כשהייתי ברמתיים ועבדתי במוסד ילדים ברמתיים, פגשתי את יוסקה ב- 1950.
היו לי ידידים שהכרתי במקווה. פעם אחת בא אלי ידיד לבקר, יצחק (לא יצחק שהיה חבר שלי). יצאתי איתו לטייל והגענו למגדיאל לבית קפה.
ידיד אחר שלי שהיה איתי במקווה, מאיר, היינו ידידים מאוד טובים, הוא התגייס למשטרה בכפר סבא. הוא ידע שאני נמצאת במגדיאל. היו מפגשי מחזור מדי פעם. הוא שמע מגדיאל, רמתיים ואמר יש לי חברה-ידידה במגדיאל ברמתיים, אמר אולי תמסור לה דרישת שלום, הוא כתב פתק והידיד השני הביא לי את המכתב ממנו.
אני נכנסת לקפה עם יצחק, ומאיר – בעלה של חנה שוורץ, יושב שם עם אישתו ועם חבורה, הם ישבו על יד השולחן ורקדו. מיד כשנכנסתי הוא פנה אלי :מרים, שלום, מה שלומך? בואי בואי בואי תשבי כאן איתנו." הייתי עם יצחק והיה קצת לא נעים אבל התיישבנו איתם.
בשולחן ישב יוסקה. מאיר עשה היכרות "יוסקה, תכירו" וכולם מכירים ורוקדים ויוסקה הזמין אותי לרקוד. רקדתי איתו. כשרציתי ללכת, לא יודעת איך היה לו עוז כשאני עם מישהו אחר כי הוא היה ביישן, לא יודעת איך הוא עשה את זה, הוא קם ואמר: "אני יכול גם ללוות אתכם, אני יכול להצטרף אליכם?".
מה אני אגיד לו? אמרתי " כן" אז יצאנו לרמתיים, הוא ליווה אותנו ברגל, יצחק הידיד נסע עם אוטו כי היה צריך להגיע לבני ברק ואני נשארתי לדבר עם יוסקה. הוא ליווה אותי לבית וככה נפגשנו.
הוא דאג לי. כיבס וסידר ונסע למשרד החינוך. לא היה לי אף אחד ולא ידעתי איך לסדר דברים והוא עזר לי לסדר דברים גם שעבדתי במוסד. הכרתי אותו עוד לפני הלימודים, לפני שנסעתי לפלוג'ה, הוא עזר גם ללמוד. הוא היה חבר שלי. הייתי באה הביתה והוא היה בא לבקר.
כשלמדתי, היינו נפגשים בערבים. לא כל יום, מפעם לפעם היינו נפגשים. עוד לפני שהלכתי לפלוג'ה, כבר הוא הציע שנתחתן. אמרתי לו שאני אחשוב על זה. ידעתי שזה יקרה, הרגשתי את זה. המשכנו לצאת, הלכתי לפלוגה, הייתי שם עד שהגעתי למשרד החינוך. יצאנו 7 חודשים. כשבאתי לכפר סבא כבר הייתי נשואה. בזמן שהייתי בפלוג'ה, הסכמתי להתחתן והמשכנו לצאת. יצאנו, עברו 5 חודשים וקיבלתי מקום עבודה בכפר סבא והייתי צריכה להחליט אם אני מתחתנת. ב- 1951 התחתנו והתחלתי לעבוד בכפר סבא.
התחתנתי בתל אביב אחרי יום כיפור. החתונה היתה בתל אביב. והמשכתי לעבוד בכפר סבא. כשהתחתנו, לפלורה אמא של יוסקה, היה חדר. עברנו למגדיאל. קיבלנו חדר. חדר ומטבח קטן אצל אמא של יוסקה והחיים המשיכו. גרנו ככה 9 שנים עד שבנינו את הבית הראשון. היסודות הראשונים. בינתיים, היה לנו בחוץ בית שימוש, מקלחת. היה קר, בגשם, ברוח, בשמש הייתי סוחבת את הילדים. היה קשה.
